הקול שבקע ממכשיר הטלוויזיה נשמע קצבי ומוכר, כנראה משום שהוא מנת חלקי מדי יום ביומו בחודשים האחרונים 

שי חייכה חיוך רחב, נעמדה על הספה ופצחה בריקוד ייחודי-קופצני-מלווה בתנועות ידיים לצלילי הלהיט 'אני כל כך אוהבת כפ-תו-רים' של מי שהפכה זה מכבר לדיירת נוספת בבית משפחת בוקר– מיקי.

שעות שינה

 

ביקום מקביל, אבל בעצם על הכורסא ממול - נועה, אחת מחברותינו הקרובות ביותר, בדיוק לגמה מספל הקפה המהביל שלה, רגע לפני שעמדה להתחיל לספר לי ולזוגתי שפע חוויות מסעירות מעוד יום בלתי נגמר בעבודה.
לכאורה, סיטואציה סבירה/הגיונית עבור ההורה הממוצע, פרט לנתון אחד, פעוט אך משמעותי: מחוגי השעון בדיוק חצו את השעה 23:00 בלילה.
הנה, אמרתי את זה: הבת שלי הולכת לישון מאוחר. מאוד מאוחר.

כן, כן, אני יודע בדיוק מה אתם חושבים ("יופי של חינוך", "גם כן אבא", יו ניים איט), ויכול אפילו לשמוע היטב את צקצוקי הלשון שלכם, וגם של נועה, שעיקמה את האף ושלפה מיד את המשפט השגור ביותר בסלון שלנו עם רדת החשיכה: "לא בא לכם לפעמים כמה שעות של שקט בבית?".

אז ככה: ישנם שפע של טקסים, רובם ריקים מתוכן, בהם משביתים ההורים את הבית קצת לפני השעה 19:00 בערב, מכבים טלוויזיה, מעמעמים אורות, ונשבעים בדממת אלחוט לעצמם ולפרי אהבתם שלא ינוחו לרגע, תרתי, עד שהגוזל הפרטי שלהם יעצום את עיניו.
לחלקם זה אפילו מצליח. בבוקר שאחרי הם כמובן ממהרים להשוויץ בפני חבריהם המשכיבים-לישון-פריסטייל (להלן: אני) על התענוג הצרוף בפרטיות הבלתי נלאית בין השעות 20:00 ל'עד שנשפכנו', או בקיצור – השעתיים, גג, בהן הילד אשכרה ישן – והם לא.
מה שהם לא מספרים, זה את הצד השני של אותה מטבע: השכמה קבועה בשעות בהן ערים רק ציבור בעלי כנף מסוג שכווי, וכמה מואזינים חרוצים שעדיין לא התוודעו לטכנולוגיות מתקדמות כמו רמקולים והקלטות - 5:00 בבוקר ודרומה.

בהנחה שרובכם נמנים עם פסטיבל ועדי העובדים המשועבדים בעל כורחם לצירוף המספרים, הסקסי לכשעצמו – 08:00-17:00, וכל דקת שינה אותה אתם מצליחים לסחוט בבוקר יקרה מפז, תרשו לי לתהות בקול רם וצלול: מי צריך את זה?
שיקום האב הגיבור, שהיקר לו מכל העיר אותו מחלום מתוק ולא הרפה עד שזינק מהמיטה טרם זריחתה המלאה של החמה, ובתגובה מלמל לעצמו בחיוך רפה ועיניים טרוטות: "איזה כיף שהצלחתי להרדים אותו מוקדם".
שי מעסיקה את עצמה נהדר ועושה חיים משוגעים, גם אם הם עונים להגדרה של מסיבת לילה. בחסות העבודה הגמישה של אביה, שמורה לה גם הזכות להתעורר בשעה סבירה (השעה המדויקת שמורה במערכת) ולהספיק ליהנות מנפלאות הגן, בזמן!. אז למי בדיוק זה מפריע?

האם בכל זאת לא 'בא לי' לפעמים כמה שעות של שקט בבית?
התשובה בהחלט חיובית. בא לי גם לקפוץ לכמה חודשים לראות במו עיניי האם הסיפורים על כמה יפה ניו זילנד נכונים, ולקנח בשבועיים-שלושה של בטן-גב בקנקון.
אני אבא! כבר מזמן לא עושה רק מה ש'בא לי'.
עד שהגננת תטרוק בזעם את דלת הכניסה ושערי הגן יינעלו מבעוד מועד, או בטווח הרחוק יותר, שי תשוב הביתה בתדירות גבוהה עם פתקי איחור מעצבנים מבית הספר בנוסח 'הילדה איחרה ולא הורשתה להיכנס לשעה הראשונה, נא התייחסותכם', אני מתכוון להתייחס לנושא שעות השינה שלה בשיא הרצינות ובדיוק כפי שאני מתייחס אליו כיום: להצטרף אליה בשירה וריקודים לכפתורים של מיקי. 

אור בוקר, נשוי+ שתי בנות ואבא בכל רמ"ח איבריו

בלוגים נוספים מאת אור בוקר

אבא בלוג- עגילים

בלוגים, דעות, נתניה נט