"יש חיבור בין המקצוע שלי כשחקנית לבין הצורך להגיד עוד משהו"

ביום חמישי, ה-17 בנובמבר, יוכלו חובבי התרבות בנתניה ליהנות מחוויה יוצאת דופן, בדמות ההצגה  'אישה בורחת מבשורה' שתוצג בהיכל התרבות המקומי.

מדובר בעיבוד תיאטרוני של חנן שניר לספרו המטלטל של דויד גרוסמן, הנושא את אותו השם, בהפקה משותפת של הקאמרי והתיאטרון הלאומי - הבימה. 

זהו סיפור אהבה גדול בין אורה, אברם ואילן, הנפגשים כשהם בני 16 בבית חולים, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. מפגש אקראי זה קושר ביניהם ומעצב את גורלם על רקע השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי.

35 שנה מאוחר יותר, אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. 

בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, נודדת אתו על-פני הארץ ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה - היא מספרת את סיפור חייו, כאילו בכוח הסיפור הזה לבדו תשמור עליו, ועליה, מפני הבשורה.

מי שמגלמת את אורה בתפקיד הראשי היא השחקנית אפרת בן צור, שביקשה מיוזמתה להיבחן לתפקיד על אף שהינה שחקנית ותיקה בתיאטרון גשר. "הקהל אוהב את ההצגה, הסיפור של גרוסמן מאוד עוצמתי והתגובות מאוד חזקות", מספרת בן צור. "הסיפור הזה נוגע בעצב של כולנו, האנשים שחיים פה. אני מרגישה שהקהל ממש שותף למה שקורה על הבמה וכל אחד מזדהה עם ההצגה בדרכו. היא משפיעה מאוד ולא מעט אנשים שניגשים אלינו לאחר ההצגה חוו חוויה מרגשת". 

"תראה, נולדתי כאן וגדלתי בנהריה. היו מלחמות והתקפות של מחבלים על העיר והייתי הרבה לילות וימים במקלט. חרדה זה חלק מהחיים והמציאות פה, הדאגה שאתה לא יודע מה הולך לקרות. על אחת כמה וכמה, בתור ילדה החשש היה לאבד את ההורה ובתור הורה החשש הוא לאבד את הילד. אין לי בן בצבא (בן צור היא אמא לאנה בת ה-7) אבל גם אם היה לי, אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות בתוך זה. זו המציאות ואנחנו חיים אותה עוד שנה ועוד שנה. נולדתי בשנת 1968 וכאילו שום דבר לא השתנה כאן. יש פה לופ אינסופי וזה חלק מהרצון להיות חלק מההצגה הזו ולזעוק את הזעקה הכי טבעית שאני לא יכולה לשבת בית ולחכות. זו תחושה איומה". 

"לכל אישה שחיה כאן יש את האורה שלה. האורה של גרוסמן היא מאוד מסוימת. כשמה כן היא, אור חשוף שמאירה כל מקום בו היא נמצאת, לאו דווקא בשמחה. היא במקום בו היא לא יכולה לשתוק ולהעביר דברים וכל דבר נחשף. זה קולן של הרבה מאוד אימהות".

דויד גרוסמן החל לכתוב את 'אשה בורחת מבשורה' בשנת 2003, אך את הספר סיים לאחר נפילת בנו אורי במלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006, כשהטנק שלו נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע. האסון והאובדן של גרוסמן העניקו משמעות מצמררת לספר ונתנו לו מימד אקטואלי במציאות הבלתי אפשרית, שמשום מה הפכה כאן לדבר שבשגרה.

"אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו)", כותב גרוסמן בדף המופיע בסוף הספר ובו הוא משתף את קוראיו בקשר בין הספר ובין המציאות. "את מרבית שירותו הוא עשה בשטחים הכבושים, בסיורים, בתצפיות, במארבים ובמחסומים, ומדי פעם היה משתף אותי בדברים שהתנסה בהם שם. הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו. לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה".

"העיבוד מתוכו והמון טקסטים מהספר נמצאים בו, אבל חנן שניר עשה עבודה כדי להפוך אותו לתיאטרון והיה לו חשוב גם להצליח לחבר לזה את הקהל. לכן חייבים לשלב כל הזמן הומור וקלילות של החיים בתוך הקושי שאלה בעצם החיים עצמם. הוא הכניס מוסיקה ושירים מהתקופה, אבל בחר את השירים היותר חייכניים, נעימים ומעוררי סימפטיה בתוך הסיפור המאוד מסוים של התא המשפחתי הזה. צריך להבין שיש הרבה דברים שהמציאות המסוימת בארץ יוצרת ואת הבלתי נסבלות של הקיום כאן". 

"אני משחקת הרבה שנים בתאטרון גשר, אבל כששמעתי שעושים את 'אשה בורחת מבשורה' התקשרתי לחנן ושאלתי אם התפקיד מלוהק. נורא רציתי לעשות את זה. נפגשנו, קראנו ושני הצדדים רצו את החיבור הזה. כמובן שהיה צריך לאשר את זה מול תיאטרון גשר. לא עזבתי את התיאטרון, באתי לפרויקט הזה והתכנית שלי היא לחזור לגשר. היה לי חשוב מאוד להיות חלק מהחומר הזה. זה לא עוד תפקיד טוב, יש חיבור בין המקצוע שלי כשחקנית לבין הצורך והרצון להגיד עוד משהו. אורה רוצה להאמין שיש לה את הכוח לשלוט בגורל, כשבעצם אין לה בכלל שליטה עליו וזה מה שעצוב. יש לזה משמעות עמוקה הרבה יותר". 

אפרת בן צור (48) היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית כבר למעלה משני עשורים, הן כשחקנית והן כזמרת. בין השאר שיחקה בקאמרי ב"ביקור הגברת הזקנה" ו"הקמצן". בשנת 1995 הצטרפה לתיאטרון גשר וזכתה בפרס התיאטרון הישראלי כשחקנית המבטיחה של השנה על משחקה בהצגה 'כפר'. בגשר כיכבה בין השאר גם בהצגות "הדיבוק" ו"אליס". 

בטלוויזיה גילמה בין היתר את תמר ב-"20 פלוס" - סדרת ההמשך של עניין, את מלכה בעונה הראשונה של "הבורגנים", את גליה ברגר ב"פרשת השבוע" ואת החוקרת לאה קפקא ב"תימרות עשן". בקולנוע הופיעה בסרט "אודות המוניטין", לצד אסי דיין וב-"made in Israel" של ארי פולמן, עליו הייתה מועמדת לפרס אופיר. 

בצד המוסיקלי זכורה בן צור במיוחד בזכות 'שמתי לי פודרה' המיתולוגי עם בן זוגה באותה תקופה, אביתר בנאי, כשלאחר הפרידה כתב עליה האחרון את 'תיאטרון רוסי'. הוציאה שלושה אלבומים והשתתפה בעוד פרויקטים מוסיקליים רבים, בין השאר עם אסף אמדורסקי, ערן צור, אלון אולארצ'יק ויוני רכטר. "יש לי חומרים מוסיקליים חדשים, אבל האלבום הבא עוד לא בדרך", היא משתפת. "אני מקווה ומאמינה שמתישהו אקליט גם אותו".    

"אני מניחה שמי שמחובר להוט זוכר את החוקרת לאה קפקא מתימרות עשן. אולי זוכרים לי גם את התפקיד בפרשת השבוע". 

"דברים לא הולכים קדימה, אלא אחורה. מוזר שזה קורה, אבל זה קורה. זה מתסכל, אבל אני רוצה להאמין שזה ישתנה. קל מאוד לצעוק, לעשות רעש ולהרוס במקום להקשיב ולבנות ובאמת לעשות את מה שצריך. אני לא מובילה תפקידים ממקום פוליטי וזה לא הקטע שלי להיות באזורים האלה, אבל מבחוץ , בתור אמן וגם בתור אזרח, זה פשוט חבל. נורא קשה לשנות פה דברים". 

"בטח. יש הרבה, אבל לא משהו ספציפי. אם הייתי יודעת, כבר הייתי מציעה לעשות אותה".