הילד שהוכה באכזריות בבית ספר בנתניה עדיין לא שב ללימודים, ממעט לצאת מהבית וחווה התקפי פחד וחרדה. אמו צמודה אליו מבוקר עד לילה וטרם שבה לעבודתה. "אי אפשר לעצום עיניים כשעושים לינץ' לילד", היא אומרת "אלחם בכל כוחי כדי שהילד שלי יחזור לעצמו"

כשבועיים וחצי חלפו מאז הותקף נער בכתה ז' במתחם בית ספר בעיר על ידי כ-5 תלמידים, שגרמו לאשפוזו בבית חולים למשך חמישה ימים. 

קריסטינה

קריסטינה, האם

הנער ומשפחתו עדיין מנסים להתאושש מהמעשה הנורא והוא עדיין לא שב ללימודים סדירים. גם קריסטינה, אמו של הנער, שצמודה אליו מבוקר עד לילה ועושה מאמצים כבירים לסייע לו להתגבר על הטראומה מהתקיפה, טרם שבה לעבודתה.

"השבוע הבן שלי התעורר בוכה באמצע הלילה. היה לו התקף חרדה, הוא פחד ורצה שאשאר איתו ונדבר על מה שקרה. אנחנו מנסים להתקדם, אבל פעם ככה ופעם ככה", אומרת האם בשיחה עם "נתניה נט". "הילד שלי עדיין לא במצב בו הוא יכול לשוב ללימודים ולהתמודד עם זמן לימוד ממושך".

לקריסטינה יש רק מילים חמות לומר על התמיכה והסיוע להן היא זוכה מעיריית נתניה. מלבד הביקורים והדאגה לשלומו, מסייעת העירייה למשפחה גם בהתנהלות מול בית החולים שכן עליו לעבור ניתוח להוצאת פלטינה מרגלו. יודגש כי את הניתוח היה על הנער לעבור בכל מקרה וללא קשר לתקיפה, אך בשל המכות שספג המליצו לו להקדים את מועד הניתוח ולעבור אותו בהקדם האפשרי.

הוא ראה את אחד הנערים שהרביצו לו ונבהל

מאז המקרה נאות הנער לצאת מביתו פעמיים בלבד, פעם אחת לפגישה עם נשיא המדינה רובי ריבלין שהביע את תמיכתו במשפחה בעקבות המקרה, ופעם נוספת למשחק של מכבי נתניה, אליו הוזמן כאורח מיוחד של המועדון. "בדרך הביתה מהמשחק הוא ראה את אחד הנערים שהרביצו לו ונבהל", אומרת אמו. "השבוע שלחו לו הודעה קולית בטלפון והוא חשב שזה מאותם ילדים. שעה וחצי לא יכולתי לצאת מהחדר שלו מרוב שהוא פחד, עד שהתברר שזו בעצם הקלטה של משהו אחר. אני רוצה להוציא אותו קצת, לשהות יחד איתו כמה שעות בבית הספר כדי שיצבור ביטחון ולראות איך הדברים יתגלגלו, אבל זה לא פשוט".

"איך לא התקשרו קודם כל לבדוק אם הוא חי?"

בכל הקשור למצב הרוח, זוכה הנער לביקורים תכופים מחברים שמעודדים אותו. "החברים מבית הספר מנסים להרים לו את המורל, אנחנו גם בקשר טוב עם המורה שלו ובכלל יש אנשים טובים שבאמת אין לי מילים כדי להודות להם", היא אומרת. מצד שני, יש גם את מי שלא ממש מביע עניין בשלומו של בנה. "הייתי יכולה אולי לסלוח להורים ולילדים שתקפו אותו אם פעם אחת היו מתקשרים לשאול מה שלומו", אמרה. "לא עכשיו כשיש להם צו הרחקה ל-30 יום, אלא באותו יום של המקרה, לפני שהמשטרה הוציאה צו. אם אני הייתי במקום אמא של אחד מהם, כך הייתי נוהגת. לא משנה מי אשם, איך לא התקשרו קודם כל לבדוק אם הוא חי? שמעתי שבבית הספר דיברו עם אחד התוקפים והוא אמר שזה בכלל לא מזיז לו".

במידה ויוחלט להחזיר את התוקפים לבית ספר, צפויה האם לקבל הודעה מבעוד מועד כדי להחליט האם לממש את זכותה להעביר את בנה למוסד חינוכי אחר. "זה לא יכול להיות שיחזירו את הילדים האלה לבית הספר. אם יחזירו אותם אני עוזבת את מדינת ישראל", אומרת האם בעצב. "אי אפשר לעצום עיניים כשעושים לינץ' לילד. התוקפים עוד יחשבו שהם בסדר ויכולים להמשיך להרביץ, כך שמקרה כזה עלול לחזור על עצמו. הרי על מה אני נלחמת עכשיו? הנזק לילד שלי כבר נגרם, אבל מה עם שאר הילדים שמפחדים ללכת לבית הספר?".

ואיך בכל זאת ממשיכים מכאן?

"אני עוברת תקופה מאוד לא קלה, אבל צריך להבין שמה שקרה לילד שלי הוא לא אנושי", היא מסכמת. "בית ספר אמור להיות מקום נורמטיבי, לא כזה שמפחדים ללכת אליו או חוזרים ממנו באמבולנס. עכשיו כל היום אני מתרוצצת בין רופאים ואישורים ורק רוצה קצת שקט, אבל אמשיך להילחם בכל כוחי כדי שהילד שלי יחזור לעצמו. כל הורה שואף לזה".