במלאות שנה לפטירתו של הזמר, במאי והשחקן המוכשר אמיר פרישר גוטמן, נזכרת נועה בצחוקים שאפיינו את הקשר שלהם גם בזמנים קשים, בחגיגת החיים שהסתיימה בטרגדיה, מדברת על הגעגוע שהולך ומתעצם ועל הצוואה שהשאיר לה

אמיר פרישר גוטמן

אמיר פרישר גוטמן ז"ל ונועה ברנר

במלאת שנה לפטירתו הטראגית של אמיר פרישר גוטמן ז"ל, מספרת נועה ברנר חברתו הטובה, על הגעגועים ועל הצוואה שהשאיר לה אמיר

ספרי על ההכרות שלך עם אמיר, איך נוצרה החברות בניכם?

ההכרות הראשונית עם אמיר הייתה בשנת 2004 אז הוא גילם את קפטן הוק בהצגה שכתבתי "פיטר פן". אני זוכרת שרציתי שמי שיגלם את הדמות הספציפית הזו יהיה מישהו חתיך אבל בעיקר ממגנט, שקפטן הוק לא יהיה נלעג כפי שרגילים מהצגות פיטר פן אחרות ואמיר היה בדיוק זה! מלבד הכישרון האדיר שלו הוא היה פשוט כובש לא יכולנו למצוא מישהו טוב יותר. במהלך ההפקה של פיטר פן נוצר דיבור ביני לבין אמיר וגם עלה רעיון לעבוד על משהו ביחד אך בסוף ההפקה איכשהו הקשר נותק. ארבע שנים אחר כך, קיבלתי טלפון מרוני ג'ינג'י המפיק של להקת צופי תל אביב בה הוא אמר לי שאמיר הולך לביים להם משהו והוא רוצה לעבוד איתי. כמובן שהסכמתי ו"על גגות תל אביב" הייתה העבודה הראשונה מתוך רבות שבאו אחריה שלי ושל אמיר יחד. מלבד קשרי עבודה מופלאים נוצרה בנינו חברות מאוד טובה שנמשכה עד הסוף.

אני רוצה לחזור איתך אחורה לתקופה שבה מבינים שאמיר חולה:

לקח זמן עד שהבינו מה יש לאמיר ובסופו של דבר כמו שכולם יודעים האבחנה הייתה שגויה. באותה תקופה עשינו חידוש להפקה "ריאלטי" ובמקביל אמיר עשה חזרות יחד עם היי פייב על מופע האיחוד שלהם. אני זוכרת שאמיר הרגיש ממש ממש לא טוב וכולנו חשבנו שזו מתיחת שרירים בגלל שהוא רוקד המון בחזרות עם היי פייב. באותו סוף שבוע ספציפי בתחילת מרץ היינו בנווה עופר בסוף שבוע בו מביאים את כל הלהקה ועושים חזרות ארוכות. אמיר הרגיש לא טוב ברמה שהתקשה לעלות במדרגות.

אמיר פרישר גוטמן

מסיבה בים. אמיר, נועה, מירב פלדמן ובעלה אסף

התעקשתי שנלך למוקד, אבל אז הוא התחיל "ברנר את היסטרית, את פולניה, ותעזבי אותי בשקט, אל תהיי אמא שלי". בסופו של דבר הוא התפנה למיון רק שלושה ימים אחרי שחזרנו ושם בעצם התחיל הטירוף.

טירוף באיזה מובן?

לא ידעו מה יש לו, והוא עבר המון בדיקות ורופאים ואושפז במחלקת עור בשל פריחה שהייתה לו. מצד החברים נכנסנו למין רכבת הרים מאוד מטורפת. בהתחלה מי שהיה קרוב לאמיר התבקש להגיע להיבדק ואף לקחת כדורים כי לא ידעו אם מדובר בזיהום או משהו אחר. ביקרתי אותו כמה פעמים בבית החולים ופשוט לא ידעו מה יש לו! 

לכם החברים היה תפקיד משמעותי בתקופה הזו נכון?

לגמרי, כשאמיר אובחן כחולה סרטן בדרגה 4 ובלי הרבה סיכויים לשרוד, התגייסנו כל החברים עבורו ולכל אחד היה תפקיד. אני למשל הייתי אחראית על משלוחי האננס לבית חולים, הייתי מגיעה אחת לשבוע עם ארגז והיינו יושבים מדברים וצוחקים בלי סוף.

אני איבדתי את שני ההורים שלי מסרטן, אבי נפטר כשהייתי בת שנתיים ואימי לפני שמונה שנים. אמיר כל הזמן היה אומר לי "תעיפי את הפרצוף מיידאנק שלך לצד, ותבואי שמחה" הוא כל הזמן אמר לי להזיז הצידה את הפחדים שלי מהמחלה ולבוא אליו שמחה לצחוק איתו ולחייך. חייבים להבין שמחלת הסרטן היא מחלה איומה, מוועיתה ומפחידה. מלבד הכאבים האיומים, ישנם טיפולים רבים שמחלישים את הגוף ולהם תופעות לוואי ובכלל ההמחלה הזו מזעזעת לא רק לחולה אלא גם לסובבים אותו. לי ולאמיר היה המון הומור שחור היינו מדברים גם על המוות ותמיד הסתלבטנו על המצב גם כשהיה לא טוב.

איך הגבת כשגיליתם שהאבחנה של אמיר הייתה שגויה?

אמיר התקשר אלי ואמר לי "נועה התסריטאי של העולם שלי השתגע, אם אני אספר לך את לא תאמיני" זה היה עוד לפני שהם טסו לניו יורק אבל אחרי שהתחילו לצוץ סימני שאלה גדולים. ואז הוא אמר לי והייתי בטוחה שלא שמעתי טוב, ביקשתי ממנו לחזור על זה כמה וכמה פעמים. הייתי בשוק. עצם ההבנה הזו שהכל היה שום דבר ואנחנו חוזרים למסלול שהוא סוג של שפיות על כל המשתמע מכך. זה טירוף, אני עכשיו מנסה לשחזר את מה שעבר לי בראש וזה כל כך מבולבל, אתה לא מבין אחרי כל כך הרבה טיפולים ותקופה כל כך מוועיתה וקשה שזו הייתה טעות. הבנאדם היה לפני ניתוח מח עצם, כבר נמצא תורם והיה תאריך! אם לא החוות דעת הזו הוא היה נכנס למסלול חיים אחר לגמרי של אישפוז בבית חולים, בידוד ומה לא. מי יודע איך היה יוצא מזה.

אחרי הבשורה המשמחת שקיבל, אמיר ניסה לחזור לעצמו ולחזור לשגרה אבל הכאבים המשיכו ללוות אותו:

בשנה האחרונה בחייו גם אחרי הבשורה המשמחת שקיבל, אמיר לא היה אדם בריא, למרות שניסה לחזור לשגרה מלאה, הצליח להעלות במשקל, השיער שוב צמח, חזר להתאמן ולשחות, הכאבים ברגליים והקושי בהליכה ליוו אותו עד הסוף, כמו הלילות המסוייטים והקושי לישון- הוא כמעט לא היה ישן. לפעמים הייתי פתאום שומעת אנחת כאב ממנו אבל הוא לא התלונן.

בואי נחזור לאותה מסיבת חוף בשבת שנה שעברה, הרבה מהאנשים שנכחו בה אמרו שזה הרגיש סוג של מסיבת פרידה, את גם הרגשת כך?

אני לא חושבת שהמסיבה הזו הרגישה כמסיבת פרידה וגם במחשבה בדיעבד אני בוחרת שלא לראות אותה ככה. אני הרגשתי מסיבה שמחה, זה היה סוף שבוע שבו חגגו את האהבה, את החברות ובעיקר את החיים. אף אחד לא יכול היה לצפות את הסוף המר של המסיבה. התמונה האחרונה שלי מאמיר היא 6 בבוקר בזריחה, אני ובעלי יושבים על קו החוף ואמיר שישן על הערסל ניגש אלינו עם עין חצי סגורה ושואל "יאללה קפה?" ואני עונה לו "קפה" והבוקר התחיל להתנהל.

היית שם בזמן הטביעה?

אני ובעלי נסענו בשעת בוקר מאוחרת הביתה כדי להתארגן על הבית. הבת שלי התגייסה באותו זמן והיו לי כביסות וגיהוץ לעשות בשבילה. כמובן שאמיר צחק על הבורגנית שאני והבטחתי לו שנחזור. לקראת הצהריים ממש רגע לפני שבאנו לצאת צפונה, קיבלתי טלפון ממירב פלדמן בו היא אומרת לי לא לבוא, אמיר טבע. לבית חולים לא נסעתי כי לא חשבתי שזה נכון אבל כן נסעתי לבית של מירב, לשם הגיעו עוד כמה חברים קרובים ופשוט ישבנו שם יחד וחיכינו לבשורות טובות שלצערי לא הגיעו.

יש בך כעס, או מחשבה על שדברים היו יכולים להראות אחרת?

יש בי עצב, מה זה כעס. את מדברת עם מישהי שהתייתמה בגיל שנתיים, העולם שלנו לא הוגן ואין בו צדק. אני מתנחמת בעובדה שאם יש גורל ונכתב לאמיר לעזוב את העולם בתאריך הספציפי ההוא לפחות הוא עשה זאת אחרי שנגע בדברים שחשובים לו, קידם נושאים שהוא מאמין בהם, בילה עם המשפחה והחברים ולא העביר את השנה בשיקום מניתוח מח עצם.

מה הצוואה הלא כתובה שאמיר השאיר לך ובכלל?

אמיר גרם לכולנו להבין שהמשפט "תחיי כאילו אין מחר" הוא לא קלישאה. להיות מחוייב למה שאתה רוצה. שצריך באמת לחיות בשמחה באהבה מוקף באנשים שאתה אוהב בלעשות טוב. מבחינתי השנה הזו הייתה מאוד ממוקדת בדבר הזה. בלבחור את הפרוייקטים שאני עושה, בלעשות את הדברים שאני באמת רוצה. להביע את עצמי בקול רם. אני מתנדבת עכשיו בפורום החילוני, אף פעם לא הייתי אקטיביסטית חברתית פעילה, אני בחרתי מהלך בו אני רוצה להביע את הדעות שלי. זה משהו שלא היה קורה בסיטואציה אחרת. עכשיו נשאר לי לקיים את ההבטחה שנתתי לו ולהפיק את הוספיטל המחמזמר האחרון שכתבנו יחד על מה שהוא עבר. ושכתבתי בלית ברירה. אני בקשר רציף עם ינאי וברור לנו שאת החלום הזה של אמיר אנחנו נגשים ואנחנו רק מחכים לזמן הנכון לעשות את זה.