"נתניה של פעם"

בית הבאר

זכר לכל אותם סיפורים מעשירים, החושפים בעצם את השתלשלות האירועים שהובילה להקמתה של נתניה, ניתן למצוא במוזיאון בית הבאר בעיר השייך לעיריית נתניה ומנוהל ע"י העמותה לחינוך בלתי פורמלי. במסגרת שבוע שימור האתרים הארצי שייצא לדרך בשבוע הבא, מתקיימים בעשרות אתרי מורשת ברחבי הארץ אירועים וחגיגות. במוזיאון בית הבאר, שמקיימים במקום אירועים מגוונים למען הקהילה, בחרו לציין שבוע זה בערב שירי ארץ ישראל בחצר המוזיאון ובסיפורי "נתניה של פעם". כמו בימים עברו ילוו את השירה והשירים צליליו של האקורדיון בו ינגן שבתאי פיקר, ובמקום מבטיחים ערב קסום באווירה לילית מיוחדת. האירוע ייערך ביום שני, ה-23/5 בשעה 20:00 בערב, בעלות סמלית של עשרה שקלים לאדם.

ראשית נתניה

מוזיאון בית הבאר שוכן בסוף רחוב ויצמן בנתניה, פינת רחוב סוקולוב. כאמור, מדובר באתר הנכלל ברשימת אתרי המורשת של המועצה לשימור אתרים, כאשר המבנה הוא בעצם בית ששופץ בשיתוף המועצה לשימור אתרים ומקורות ועבר שימור. חשוב לציין שכאשר הוקם הבית אי שם בשנת 1927, עוד הרבה לפני שהוקמה נתניה, הוא היה חלק מחווה חקלאית שהתמחתה בגידול פרדסי תפוזים. כדי לגדל את התפוזים צריך מן הסתם לא מעט מים ועל כן חפרו במקום באר. בגלל העובדה שנתניה יושבת לאורך אקוויפר החוף - שכבת מי תהום, היו להם מים בשפע. בנוסף, הייתה נתניה יעד להורדת מעפילים, כאשר לא פחות מ-18 אניות מעפילים הגיעו לחופיה בשנות ה-30 וה-40, משום שהייתה נוחה מבחינה טופוגרפית.
החווה החקלאית הייתה מורכבת מעוד כמה מבנים, בין היתר בית אריזה לתפוזים, מחסנים בהם היו כלי עבודה ואף מטבח לפועלים, אבל כולם נהרסו וברבות השנים נבנו במקום בניינים. בית הבאר הוא היחיד ששרד ולפני כ-14 שנה החליטו לשפץ, לשמר ולהפוך אותו לאתר שמספר את ראשיתה של נתניה, כאשר הוא מתמקד ב-20 השנים הראשונות בהן הייתה נתניה מושבה. אגב, פרט נוסף שלא ידוע לרבים הוא, שמי שהקים את המושבה נתניה בשנת 1929 היו בכלל אנשי מסחה - כפר תבור שבגליל התחתון.

כביסה, פיתות וחובטי שטיחים

בכל הקשור להיבט החינוכי, התרומה של מוזיאון בית הבאר לילדי נתניה היא עצומה. בעשור האחרון פוקדים את האתר תלמידי כיתות ד' בעיר, המגיעים ללמוד על ההיסטוריה של נתניה תחת הנושא 'נתניה עירי'. זאת כחלק מתכנית הלימודים, כאשר הביקור במוזיאון ממומן ע"י מנהל החינוך העירוני.

בנוסף, מי שנהנים מפעילות חוויתית עשירה במקום הם תלמידי כיתות א' בנתניה, שלומדים בבית הבאר את נושא שימושי המים. "הילדים מתלבשים כמו חלוצים, לובשים בגדי חאקי וכובע טמבל ועושים תחנות הפעלה", מספרת מנהלת המוזיאון בחמש השנים האחרונות והרוח החיה במקום, תמי בן בסט. "הם עושים כביסה בגיגיות, שואבים מים מהבאר המוצבת בחוץ ומשקים עציצים, אופים פיתות כדי להבין שפעם אי אפשר היה להכין בצק בלי מים, ולבסוף עושים בועות סבון בעזרת חובטי שטיחים. אני מספרת להם איך בעבר לא הייתה מכונת כביסה ומראה להם חפצים בהם השתמשו פעם למים, כמו קומקום לא חשמלי או משפך ממתכת. בסיכום אני תמיד שואלת אותם מה הם למדו, והתגובות נורא מרגשות וחמודות כמו 'גילינו שיש מים מתחת לאדמה', 'מוזר שפעם לא היה חשמל ומים זורמים בברזים', או העובדה שהם גילו שאפשר לשחק גם בלי לקנות צעצועים, בעזרת חובטי השטיחים ובועות הסבון. הילדים מאוד נהנים פה ולא רוצים ללכת".

מלבד ילדי העיר, כל העולים החדשים בשלוש שנים האחרונות בנתניה שסיימו מסלול באולפן הבינלאומי בעיר, מקיימים את שיעור הסיום שלהם במוזיאון בית הבאר. "ההדרכה שלנו יוצקת בהם גאוות יחידה", מחייכת תמי. "העולים מצרפת יוצאים מפה בעיניים בורקות. הם ציונים ומתחברים לקטע של ביצות ואנשים שנלחמו במלריה ועשו למען המדינה בכלל ונתניה בפרט".
במסגרת ימי טיול מרוכזים של נתניה ואזור השרון, מבקרים במוזיאון בית הבאר גם קבוצות של פנסיונרים. בחופשים השונים, בדרך כלל חוה"מ פסח וסוכות, מגיעות לבקר גם משפחות. אגב, עלות הכניסה למוזיאון הינה סמלית ושווה לכל כיס, עשרה שקלים בלבד. 

פנינת חן באמצע העיר

תמי בן בסט (45) גדלה בנתניה וכיום מתגוררת ביישוב בת חפר. היא נשואה ואם לשלושה בנים, בעלת תואר ראשון ללימודי ארץ ישראל וחינוך בלתי פורמלי, ועובדת העמותה לחינוך בלתי פורמלי בנתניה.
מלבד בן בסט, שמעבירה הדרכות במקום ושולטת היטב בהיסטוריה שלו בצורה מרשימה במיוחד, פעילים במוזיאון בית הבאר שני מתנדבים, פנסיונרים, שמגיעים אליו כמעט בכל יום ועושים הצגות לתלמידים ולמבקרים בסגנון תמונות מספרות. אחד מהם הוא ברוך אפל בן ה-83. "הוא ממש לוקח דמות מהעבר, מתחפש, נכנס לאוניה האותנטית במקום ומבצע מונולוג של מעפיל", אומרת תמי. "תהיה בטוח שכולם מאמינים שהוא אכן היה כזה".

על הפעילות בבית הבאר היא מספרת: "המוזיאון הוא פשוט מקום שכיף לעבוד בו, פנינת חן באמצע העיר. הרעיון הוא שלקחו בתים מפעם ושימרו אותם, אבל מעבר לזה, אם לא נכניס בהם חיים כל הזמן, לא עשינו בזה כלום. המטרה היא להנגיש את המקומות לקהילה, כי צריך לזכור שמוזיאון זה לא מקום שאנשים באים אליו באופן אוטומטי, כמו קניון למשל. ברגע שאתה עושה אירועים כאלה, כמו שבוע השימור, זה מאפשר לאנשים להגיע ולהיחשף למקום, וכמובן מקבל גם הד תקשורתי. בכנות, יש פה אנשים שגרים 40 שנה מול המוזיאון, ממש מעבר לכביש, ומעולם לא נכנסו הנה. אולי הכתבה תגרום להם להגיע וליהנות".