חכמת האישה וחכמת הלב. פרשת השבוע "ויקהל"

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניני המשכן. בתחילת הפרשה מצווה ה' על משה לאסוף תרומות מכל העם ולבנות את המשכן. קיימת התייחסות מיוחדת לעושי המלאכה ובמיוחד לנשים העושות אותה. ואיך יעשו? בחכמת הלב. " וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה".(שמות ל"ה 10), "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שם 25)

מהי חכמת הלב?

הביטוי חכמת הלב מופיע בפרשה שלנו שש פעמים ומתוכן הוא מופנה לאישה ומכנה אותה "חכמת לב". מהי חכמת הלב? נראה לי שהכוונה לאינטילגנציה הרגשית.
כבר בעבר הבינו שלא קיימת רק חכמה אחת, חכמת הראש, אלא ישנה גם חכמה של לב. מספרים על רבי יהושע ורבי אליעזר, בני הדור השני לתנאים (המאה השניה לספירה) שנחלקו ביניהם בשאלה היכן היא החכמה, בראש? בלב? ככתוב בילקוט שמעוני: "'והחכמה מאין תמצא' (איוב כח, יב) - מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר: היכן החכמה מצויה ורבי אליעזר אומר: בראש, רבי יהושע אומר: בלב. אתיא כדעתיה (הדעת נותנת כדעת) דרבי יהושע דאמר: החכמה בלב'" (ילקוט שמעוני משלי, רמז תתקכט.) החכמים מקבלים את דעתו של ר' יהושע ומכריעים כי החכמה נמצאת בלב.
מבלי להיכנס להגדרות מסובכות אסתפק למטרת ההשוואה בין שתי החכמות בהגדרה המילונאית המגדירה חכמה: אדם חכם הוא בעל יכולת שכלית מפותחת ומסוגל לבצע פעולות מורכבות. מקורה של החכמה אם כן במוחו של האדם. חכמת הלב היא האמפטיה, היכולת להזדהות עם האדם ומקורה בנפש, ברגש.

וילכו שניהם יחדיו

יהודה עמיחי (המשורר) זוכר שאלה בחשבון, על שתי רכבות שיוצאות משני מקומות שונים, מתי תיפגשנה? וממשיך: "וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ, אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.."

ומאי מיניה? החברה האנושית זקוקה לאנשים בעלי שתי החכמות, השכלתני והרגשי. שתי החכמות, זו שבראש וזו שבלב, מוכרחות ללכת יחדיו יד ביד. העולם התפתח בזכות חכמת "הראש", שפיתח את האמצעים הטכנולוגיים ואת המדע המודרני. יחד עם זה החברה התפתחה גם בזכות חכמת הלב. אדם שניחן בחכמה זו מבין את הזולת ומה מניע אותו. הוא מגלה אמפטיה ורגישות לאַחֵר ויוצר תקשורת נפלאה בסביבתו.

חכמת הלב נמצאת במקום בו האנושיות נמצאת

"חכם הלב לא דיו בהבחנה בין אמת ושקר, אלא אף שוחר לגלות ולעשות את הטוב ולהסיר את הרע. לא דיו במה שהוא מוצא דרך המדע את העובדות בחיים ובמציאות כהווייתן, אלא אף שוקד על מידות החסד, האהבה והרחמים" )הרב סולובייצ'יק 1903-1993).
אחד המיתוסים שסופרו במסדרונות הטכניון ממחישות את הצורך בחיבור בין שתי החוכמות. ואלה הדברים: "עבודה שניתנה לסטודנטים להנדסת בניין הייתה להעביר צינור בין קרית שמונה למרכז הארץ. הצינור צריך להעביר דם. הסטודנטים הגישו עבודות לתפארה. הם לקחו בחשבון את נתוני הקרקע, את עובי הצינור ואת החומרים מהם היה בנוי, כאלה שימנעו את קרישת הדם. כשהחזיר המרצה את העבודות הוא פנה לסטודנטים ושאל: 'אף אחד לא תהה לשם מה להעביר את הדם?'". מאז מספרת האגדה שעל הסטודנטים ללמוד שני קורסים ממדעי הרוח במהלך לימודיהם.

"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ"

עם ישראל פועל במרץ לבנות את המשכן והנשים לוקחות חלק נכבד בעשייה. הן נדיבות בעצמן ומושכות אחריהן את הגברים לתרום למלאכת המשכן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב.", הן טוות במרץ רב את היריעות שלאוהל המשכן: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ ".
הנשים מתנדבות, פועלות, יוזמות, משפיעות וסוחפות אחריהן את המון העם. עד כמה תיאור זה שונה מהגישה שנוצרה אצל חז"ל לגבי הנשים ומקומן. לביטויים כגון: "נשים דעתן קלה", "אין חכמה לאישה אלא בפלך", "כל המלמד את בתו תורה- כאילו לומדה תיפלות". לא היה מקום בעבר ובוודאי לא היום. צאו וראו כמה מעשים עשו הנשים גם בתקופה בה מידרו אותן. איזה אומץ היה לבנות צלפחד, מה עשתה תמר כדי להמשיך את הזרע, האם הבינו הנשים שלבנות עגל זהו חטא ולכן לא נתנו מרצונן את תכשיטיהן והגברים היו צריכים לכפות עליהן לעשות זאת: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי". באיזו רגישות הן ניהלו את בתיהן ואת בעליהן, באיזו חכמת לב הן פעלו.

"חכמת הלב" נשים - המאה ה-21

והיום, בעולם המודרני, אנו מוצאים את הנשים פועלות בחכמת וברגישות גם בחברה האורתודוכסית. הן נלחמות על מקומן מתוך ההלכה, דרך פרשנות ולימוד, דרך בתי המשפט, דרך הרבנים ודרך הקהילות אליהן הן שייכות. הן פועלות למען שיוויונן ועושות זאת בחכמת לב ובסבלנות אין קץ. הן כותבות שירים, כותבות דרשות וספרים. משמשות כטוענות רבניות בבתי הדין הרבני, יוצרות מנייני תפילה, לוקחות אחריות על גופן ועל ניהול המקוואות ומאבקן מתרחב מרגע לרגע. אני מצדיעה להן, ולכל הנשים והגברים המחנכים את הדורות הבאים לחופש, לחירות לכבוד ולשויון.