"שוויון זכויות? יום הכיפורים החברתי של האנושות כולה"

אברהם רואש נולד עם שיתוק מוחין והנהיג שנים ארוכות את מחאת הנכים בנתניה. בראיון הוא מספר על בתי הכנסת שהצליח להנגיש, הקשיים הרבים במציאות עגומה של ציבור שקולו לא תמיד נשמע והחלום הגדול להתחתן ולהקים משפחה

צילום: יעל מרום 

השבוע חל יום השנה לשוויון זכויות לבעלי מוגבלויות, מה שהוגדר בעבר כיום הנכה הבינלאומי. אברהם רואש מנתניה, מנהיג מחאת הנכים בעיר, כלל לא זקוק לו. רואש נולד עם שיתוק מוחין (CP) כתוצאה מרשלנות בלידה ומיום היוולדו מרותק לכסא גלגלים. את הרגליים הוא מרגיש, אך לא יכול להלך עליהן. מבחינתו, מי שזקוקה ליום הספציפי הזה בשנה היא החברה בה אנו חיים ולא ציבור הנכים. "אני לא מרגיש שונה מימים אחרים. הנכות מלווה אותי מיום שנולדתי, כך שכל יום מבחינתי הוא יום הנכה האישי", אומר רואש בראיון נרחב ל"נתניה נט". "אני בכלל סבור שהיום הזה לא נועד לנכים עצמם אלא למי שאינם נכים. עליהם לעשות חשבון נפש כדי לגלות האם הם יודעים להכיל את האדם הנכה, או אולי מוטב שישתפרו בשנה הבאה. ככה אני רואה את זה - סוג של יום הכיפורים החברתי של האנושות כולה".

בעבר היה פעיל הרבה יותר ונאבק בעיקר בנושאים הנוגעים לנגישות לרשויות המקומיות. כאדם דתי, נושא לו נתן תשומת לב מיוחדת היה הנגשת מוסדות דתיים ובתי כנסת בעיר לציבור הנכים. "מדובר במאבק ממושך שלי במשך שנים. ברוך השם היו תוצאות והצלחתי להנגיש שני בתי כנסת, אבל זה היה מאבק לא פשוט מבחינה רגשית", הוא משחזר. "הייתי צריך הרבה שיחות מוטיבציה שירוממו את רוחי כדי להצליח להתמודד עם האתגרים שעמדו מולי. ברור שהדברים עדיין לא לשביעות רצוני, אבל אני רואה בזה הישג וטיפה בים. אני מאמין שטיפה ועוד טיפה עושות חור בסלע וגם אותו בסופו של דבר ננפץ. ברור שיש מקום לשיפור ולא הכל מושלם, אבל לשמחתי נתניה היא בין הערים המובילות בארץ בנושא הנגישות".

צילום:דוברות העירייה

ארבע שנים בבית

אברהם רואש בן 42, חי כל חייו בנתניה ומתגורר במרכז העיר. בעל תואר ראשון במשפטים ממכללת נתניה ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, שם גם קיבל תעודת מגשר. בשנה האחרונה משך את ידיו מהעיסוק במאבקים ציבוריים כדי להתמקד במבחני ההסמכה המלחיצים של לשכת עורכי הדין, אליהם ייגש ביום חמישי בשבוע הבא. את ההתמחות הוא עושה בעיריית נתניה. עד כתה ג' למד בבית הספר לחינוך מיוחד "און" בתל אביב, אך כאן חל מפנה. הוריו ראו שיכולותיו גבוהות יותר משאר התלמידים ומשהבינו כי המסגרת לא מתאימה לו, ניהלו מאבק ארוך להעבירו למסגרת רגילה. "אז לא היה מקובל שנכה ילמד במסגרת רגילה, אבל ההורים שלי לא ויתרו", הוא מתגאה. משפחת רואש זכתה לסיוע נרחב מצד מחזיק תיק החינוך בעיריית נתניה דאז, עודד יצחקי ז"ל, שלקח את אברהם תחת חסותו ודאג שילמד ברזיאל ובהמשך בבן גוריון, ב"ס נעמי שמר כיום, כשבנות שירות לאומי מסייעות לו להתנייד וכן בתפקוד היום יומי. בתיכון למד במרכז הנוער הדתי בנתניה והפך למוביל חברתי, עת שימש כיו"ר מועצת התלמידים וכסגן יו"ר מועצת הנוער העירונית. "זה נתן לי אפשרות להתבלט ושם גם החלטתי שאעסוק בעתיד בפעילות חברתית", הוא מספר. בצבא ביקש להתנדב אך נדחה, ובתגובה בחר ללמוד בישיבת "כרם ביבנה", "ספינת הדגל של הציונות הדתית", כדבריו.

כשהיה בן 21 עבר משבר ששינה את חייו, כשכסא הגלגלים שלו התקלקל. "פניתי פעם אחר פעם למשרד הבריאות כדי לקבל כסא חדש ובכל פעם ענו את אותה תשובה – אין תקציב, תחכה". בצר לו, נאלץ להמשיך להשתמש בכסא הישן. "במשך ארבע שנים לא יכולתי לצאת מפתח הדלת", הוא אומר בכאב. "לילה אחד רציתי להגיע בצורה עצמאית לשתות במטבח של ההורים והכסא שווק חיים לחלוטין. ההורים ישנו, ניסיתי כל הלילה לקרוא לעזרה והם לא שמעו. הייתי במצוקה רצינית ורק כשהתעוררו הבינו מה עבר עלי". באותו יום ניסח מכתב חריף במיוחד לשר הבריאות דאז, דני נווה, וכעבור מספר ימים התבשר שנמצא עבורו כסא חדש. "אני זוכר את הרגע שקיבלתי אותו ויצאתי החוצה בפעם הראשונה בכוחות עצמי", הוא מספר בהתרגשות. "קניתי סוכריות והתחלתי לחלק אותן לעובדים במשרד הבריאות". באותו רגע גמר אומר בלבו לפעול למען ציבור הנכים. "החלטתי שלא אתן לאיש לעבור את מה שחוויתי. על הרקע הזה גם בחרתי בלימודי משפטים", הוא אומר.

המוקש שבשידוך

לצופה מן הצד נראה שיש קידום גדול ביחס החברה לנכים. ביום העצמאות האחרון השיאה משואה ד"ר הודיה אוליאל, רופאה עם שיתוק מוחין, ואילו בסוף השנה שעברה פרצה לתודעה להקת "שלוה", שמשלבת בעלי מוגבלויות וזכתה להדים חיוביים ותגובות מרגשות עם השתתפותה בתכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". רואש מסביר שהמציאות היומיומית מורכבת הרבה יותר. "מה שרואים בטלוויזיה נראה יפה ומרשים, אבל כשפורטים את חיי היומיום של הנכה הוא צריך להתמודד עם הרבה סוגיות, כשהרבה פעמים עליך להיאבק על הזכות שלך לקבל דברים בסיסיים כמו נגישות. זה כואב, כי אם לא מספיקה ההתמודדות עם הקשיים הקיימים, מציבים לי אתגרים נוספים שהופכים את המצב להרבה יותר קשה".

היכן מורגשת האפליה?

"אפשר לומר שבכל תחום, אפילו בהתאמות שלי למבחני הלשכה. הדיבור שלי אמנם לא איטי, אבל הפעולות הפיזיות איטיות. מן הסתם ברור שיש לי תוספת זמן על פי התקנות, אבל עדיין קשה לי. כתבתי מכתב ללשכה ובתחילה נאמר לי כמובן שהכל עניין של תרגול. עניתי שמבחינתי זה כמו להגיד לעיוור להתאמץ חזק עד שיפקח את העיניים. ברוך השם, נמצא הפתרון וניתן לי מענה הולם, אבל עצם זה שהייתי צריך להסביר את המצב שלי ולקבל פריבילגיה שלא כתובה בתקנות, מלמדת שאפילו המחוקק לא נתן לכך את דעתו".

נושא כואב במיוחד נוגע לזוגיות, אחריה אברהם עדיין מחפש. "זה אחד הנושאים שהכי קשה לי להתמודד איתם. כאדם דתי שמתנהל בנושא בדרך של שידוך, אתה יכול לדמיין לעצמך שברגע שבאים לבחורה ואומרים לה 'נכה', זה נחשב למגרעת עוד לפני שהכירה וידעה מי אני, מה שעלול לפגום בהזדמנות להכיר באמת את הבן אדם", הוא משתף. "היו לי הרבה מצבים שנשים הכירו אותי, ידעו מי אני ולא נרתעו, אבל ההורים שלהן בחרו להסתכל רק על כסא הגלגלים. זה גרם לקשר להיפסק, כי לא תמיד יש את הכוח להתמודד עם ההתנגדות. גם מי שיודעת להסתכל פנימה צריכה להתמודד עם קשת רחבה של גורמים ששומעים על הנכות ולא מבינים איך קשר כזה יכול להצליח. ברגע שרואים את המוגבלות לפני הבן אדם אתה בבעיה. ההתמודדות הזו היא הכי הקשה שיש, יותר מכל תואר או מאבק חברתי שעברתי".

מה החלום הגדול שלך?

"קודם כל להתחתן ולהקים משפחה. אחר כך הייתי רוצה לעבור את מבחני הלשכה ולקבל הסמכה כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שרוצה להקים. בהמשך, החלום הוא להקים משרד עורכי דין שיושתת כולו על בעלי מוגבלויות. אני בא משם, מכיר היטב את הצד שנפגע מהעוולות ויודע עד כמה חשוב לתת את המענה הנכון ללקוח, כדי שירגיש שהוא הכי חשוב לך ויקבל את מלוא תשומת הלב".