ד"ר אוריאל לוינגר עומד בראש המאבק העירוני בנגיף הקורונה כמנהל מחלקת התפרצות קורונה-כתר בבית החולים "לניאדו". בראיון נרחב ל"נתניה נט" הוא מספר על האתגרים הנפשיים שקשים לא פחות מאלו הפיזיים, ההעדפה "להרגיש" את החולה בידיים, הגעגועים לעבודה השוטפת בפנימית והשמחה לשוב ולהתפלל במניין

ד"ר לוינגר

ד"ר לוינגר

בזמן שרובנו סגורים בבתים ולא רואים באופק את סופה של מגפת הקורונה, יש מי שניצבים בחזית ונלחמים בה מלחמת חורמה. הבכיר שבהם בגזרה העירונית הוא ד"ר אוריאל לוינגר, מנהל מחלקת התפרצות קורונה- כתר בבית החולים "לניאדו" בנתניה. כיום מאושפזים במחלקה 23 חולים, שמונה מהם מונשמים במצב קשה, שניים במצב בינוני והשאר קל. בתרחיש האופטימלי, בעוד את הצעירים יותר ניתן לעיתים לשחרר הביתה, המבוגרים יותר מראש לא מיועדים לשחרור הביתה אלא לשיקום, אם נשימתי ואם כללי עד שיתאוששו ויוכלו לעמוד על הרגליים.

כידוע, בימים כתיקונם משתמשים הרופאים לא מעט בידיים על מנת "להרגיש" את המטופל. חרף הסיכונים, ד"ר לוינגר לא נותן למציאות החדשה האוסרת על מגע להשפיע על עבודתו. "אני מהגוורדיה הוותיקה ואוהב להרגיש את החולה בידיים. כמובן שיש גם דברים שאנחנו רואים במצלמות ואפשר להעביר מסרים גם דרך הרמקול או המיקרופון, אבל זה יותר על מנת לפתור דברים קטנים. הטיפול האמיתי הוא אחד על אחד", הוא פותח בראיון ל"נתניה נט". "אנחנו מתמגנים כמו שצריך ונכנסים למחלקה. כמובן שהסרבל והסרבול מקשים על העבודה, אבל אנחנו בהחלט רואים ומרגישים אותם. כמנהל המחלקה רוח המפקד עובדת, וגם שאר הצוות שרואה אותי מבצע את העבודה ללא פחד ובצורה מקסימלית".

דר לוינגר

ד"ר לוינגר

כמו קטיעת יד

מי שהתקשה בתחילת המשבר להתמודד עם השלכות הקורונה הוא הציבור החרדי, כשעלו לא מעט טענות על אי ציות להנחיות, אם ביציאה לרחוב או התקהלויות בבתי הכנסת. "כאדם חרדי, הסיפור של הציבור הזה מאוד מעניין מבחינתי", אומר ד"ר לוינגר. "לקח לו יותר זמן לקלוט את מה שקורה, לא מחוסר רצון להישמע להנחיות. צריך להבין שההוראות הרבה יותר דרקוניות לחרדי מאשר לחילוני. אם חילוני לא יכול ללכת למסעדה או סרט זה כמובן קשה מאוד, אבל עבור חרדי לא ללכת לבית הכנסת שקול כמעט לקטיעת יד. מגיל שש אני פוקד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. אני לא מכיר משהו אחר. פתאום אסור וצריך לעשות סוויץ' במוח. זה לוקח זמן ולכן התהליך קצת התמהמה ולא הייתה מספיק תובנה לחשיבות של "קטיעת היד" הזו. כשפתחו את בית הכנסת לפני מספר ימים ואפשרו תפילה בחוץ, אני לא יכול לתאר לך את ההרגשה הפנימית שלי לחזור ולהתפלל במניין. נכון, אנחנו לא ממש מדברים, שומרים מרחק וחובשים מסיכות, אבל זה מחזיר אותי לסדר היום האישי שהוא חלק בלתי נפרד ממני ומההוויה שלי".

האם היו שינויים משמעותיים בדרך הטיפול מתחילת המשבר ועד עכשיו?

"חד משמעית כן. אנחנו כל הזמן לומדים והרבה דברים שאמרו בהתחלה שהם טובים התבררו כחסרי משמעות. יש תרופות חדשות שניסו ובעצם לא עוזרות, ומצד שני למדתי שאצל חלק מהחולים, חיזוק רמת התזונה מסייעת לעמידות נגד המחלה. יש את נושא הפלזמה, אף אחד לא יודע כמה זה עוזר. יש ניצנים מבטיחים, אבל הם עדיין בשלב הניצנים. בהתחלה המליצו להנשים כמה שיותר מהר, היום אנחנו מבינים שזה לא נכון ומוטב לחכות קצת. לעיתים זה מצליח לגרום לחולים לעבור את המשבר ללא הנשמה וזה כמובן הרבה יותר טוב. יש הרבה דברים שהסינים לא סיפרו לנו ובעיות שהאיטלקים עלו עליהן. כיום הידע הרבה יותר גדול ושונה ממה שהיה בתחילת המשבר".

כוחה של שליחות

ד"ר אוריאל לוינגר, 58, עובד בבית החולים "לניאדו" בחמש השנים האחרונות. אב לשבעה וסב ליותר מ-20 נכדים. טרם המגפה ניהל את מחלקה פנימית ג', וכיום אחראי לשתי המחלקות, כשעיקר פעילותו מן הסתם מופנית למלחמה בקורונה. למחלקת התפרצות קורונה-כתר הוקם צוות חדש שכולל מנהלת סיעודית, אחיות וכוח עזר. חשוב לציין כי בשל הקושי לתפקד בתוך הסרבל המסורבל, אחות זקוקה למנוחה לאחר כשעתיים בתוך המחלקה, ועל כן למשמרת אחת נדרשים במחלקה לסדר גודל של עשר אחיות, לפעמים יותר. "ההתגייסות של הצוות הייתה מדהימה וגם כשגדלנו לא הייתה בעיה", מתגאה ד"ר לוינגר. "כולם מבצעים את המוטל עליהם ללא מורא וללא פחד. התשישות גדולה, אבל המורל מצוין ואנשים מבינים את צו השעה וכולנו נמצאים בתהליך היסטורי".

איך מחזקים משפחות שרחוקות כל כך מהיקרים להם מכל?

"קשה מאוד, זה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו. יש את האתגרים הרפואיים, אבל הנפשיים וכל מה שמסביב לא פחות קשה ומאתגר - להתמודד עם משפחה של חולה שנפטר בקיצון אחד או משתחרר בקיצון השני. הייתה אישה בהריון שהשתחררה הביתה, אחרת ילדה בזמן שבעלה היה במהלך טיפול, או חולה עם מספר ילדים קטנים בבית. אלה אתגרים מטורפים שלא חווים בדרך כלל".

מה הגישה שלכם לגבי ביקורים?

בהתחלה מנענו אותם, אבל לאט לאט למדנו שזה אפשרי. לצערנו, התחלנו בחולים שהיו לקראת פרידה, אבל היום משפחות מגיעות על בסיס יומי או דו יומי ונכנסות לכמה דקות כדי לדבר עם יקיריהם, בדרך כלל בליווי שלנו. יש גם שימוש באמצעים אלקטרוניים שמאפשרים תקשורת טובה דרך מסכי המחשב. לפעמים זה יותר נוח מלדבר עם מישהו כשאתה בתוך הסרבל והסרבול".

יש לך חששות באופן אישי?

"ברור שיש, מי שאומר שאין לו חששות הוא טיפש. אנחנו נוקטים באמצעי הזהירות הנכונים, ברוך השם לא חסר, ועושים את העבודה. גם כשנוהגים בכביש יש חששות, אבל צריך להקטין את הסיכונים למינימום ולעשות את מה שצריך".

איך המשפחה קיבלה את המינוי שלך?

"היו רגשות מעורבים ואשתי היקרה מקריבה לא מעט. אנחנו לא מתראים עם ההורים שלנו וגם את הילדים שלי, שהם בעלי משפחות, אני רואה רק דרך הזום. ככה זה כבר כמעט חודשיים. עם זאת, בסך הכל הם מחזקים ומבינים את השליחות שלי, ואני מקווה שיהיה לי את הכוח להמשיך בה ככל שאדרש".

אתה מתגעגע לפעמים למשימות "הרגילות" בפנימית?

"בטח, אני פנימאי בדם כמה עשרות שנים, אוהב את הפנימית ואוהב ללמד את הרופאים הצעירים והסטאז'רים המתמחים. זה חסר לי מאוד וכיום אני לא מצליח לעשות שם את העבודה במיטבה. רק נגיעות קטנות ולא הרבה מעבר לכיבוי שריפות".

איך לדעתך תשפיע הקורונה על הרפואה בדורות הבאים?

"קשה לענות על השאלה הזו, אבל אין ספק שזה ישנה המון את עולם הרפואה, ויוביל למחקר רב בנושא של צעירים סקרנים שישאפו לגלות דברים חדשים ולפרוץ דרך. בנוסף, אני מקווה שיבינו שאי אפשר יותר לכלוא את הרפואה ולמנוע התקדמות הכרחית וציוד שכולנו זקוקים לו".