חיה קינן, מתנדבת כבר 40 שנה בנתניה למרות ואף בגלל מוגבלות "לא קל להיות נכה, אבל צריך לדעת איך להתמודד עם זה"

חיה קינן

חיה קינן 

חיה קינן, בת 74 מנתניה, מתנדבת פעילה במחלקת ההתנדבות, במנהל הרווחה בעיריית נתניה, היא לקוחה במרכז "אתגר" לאנשים עם מוגבלות ומתנדבת במספר ארגונים: ארגון הנכים, במשטרה, במכבי וביד שרה וכן נלחמת לא פעם בכנסת למען זכויות אנשים עם מוגבלויות

חיה נולדה עם מחלת פוליו "בהתחלה הנכות שלי לא הייתה קשה, צלעתי ובמשך הזמן המצב הדרדר והייתי צריכה להיעזר בכיסא גלגלים. היום אני מתניידת בכיסא גלגלים ממונע". מספרת חיה: "לא קל להיות נכה, אבל צריך לדעת איך להתמודד עם זה. הנכות היא מהראש ואני הייתי אופטימית וראיתי את חצי הכוס המלאה ואת האור בקצה המנהרה. המוטו שלי לחיים הוא 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. זה נכון שאני לא יכולה לעשות הכל ואם אני נתקלת במדרגות אז 'חרב עלי עולמי' כי כיסא הגלגלים הוא בעצם הרגליים שלי וכאן אני נתקלת במכשול. למרות זאת יש לי פתגם שאני תמיד אומרת לעצמי- 'יש נגישות, יש עצמאות, אין נכות'. לא נתתי לנכות לרגע להגביל אותי. תמיד אמרתי לעצמי שאני כל-יכולה ועבדתי 42 שנה בעירייה וגם קיבלתי 'עובד מצטיין'. בנוסף במשך 40 שנים התנדבתי בארגון הנכים וסייעתי לקהילה במילוי טפסים לביטוח לאומי, בניידות, וועדות רפואיות וכו'".

לחיה יש ארבעה ילדים, תשעה נכדים ובשבוע שעבר נולד לה נין. "לצערי הרב בעלי חלה בסרטן ובמשך 15 שנים תמכתי בו עד יומו האחרון. היה לי מאוד קשה עם זה כי היינו מאוד מחוברים. אמרתי לעצמי שיש לי ילדים ונכדים ואני צריכה לקום ולהיות עמוד השדרה שלהם והם אמרו לי שאני צריכה לצאת מזה ואין מה לעשות אלא להמשיך בחיים. הנחמה שלי זו ההתנדבות שמעסיקה אותי מהבוקר עד הערב".

מרכז אתגר

מרכז 'אתגר'-מרכז יום חברתי לאנשים עם מוגבלות פיזית, כולל פעילויות מגוונות כמו אומנות, עיסוי, פיזיותרפיה, ארוחות בוקר לנוכחים. "השתמשתי בשירותים של המרכז עד שאמרו לי שאני לא יכולה כי אני מבוגרת מדי. יחד עם קלרה חן-מנהלת אגף מוגבלויות, נאבקנו בהחלטה ואחרי מספר חודשים משרד הרווחה קיבל את דעתנו ואיפשר לאנשים עם מוגבלות גם בגיל זיקנה להמשיך להיות במרכזים כמו מרכז אתגר.

חיה חברה בהנהלת בארגון נכי הפוליו והייתה מהפעילות המרכזיות למען חוק הפוליו בשנת 2007: "הייתי הולכת כל שבוע לכנסת והייתי יושבת בוועדות. כל פעם שהיו רוצים לפגוע בזכויות הנכים תמיד עצרנו זאת. הבאנו הוכחות מרופאים מקצועיים והצלחנו לחוקק את החוק. אני בתור ילדה הייתה בבתי חולים מגיל 8 עד 16 ולרופאים לא היה מושג שמדובר בפוליו. זו הייתה תקופת צנע וההורים שלי לא היו יכולים לבקר אותי הרבה והייתי עושה גיחה כל כמה חודשים הביתה כדי ללכת לבית הספר וללמוד חודש חודשיים, אבל תודה לאל אלוהים לקח את הרגליים אבל השאיר לי את הראש והאופטימיות".

חיה משחקת כדורסל, משתתפת בריקודים עם כיסאות גלגלים ותנדבת בארגון הנכים, במכבי שירותי בריאות, כיומנאית במשטרה וביד שרה.

בשנת 2009 קיבלה תעודת 'מתנדבת העיר' מראש העיר: "יש לי קיר שלם של תעודות הקרה שקיבלתי, אבל בעיקר אני עושה את זה כדי להעסיק את עצמי ולא לחשוב. כי להיות לבד זה הדבר הכי חשוך בעולם".