בוריס צירולניק מתקשה מאוד לראות את תמונות המלחמה, המזכירות לו את נוף מולדתו, אוקראינה. עם פרוץ המלחמה הוא שם הכל בצד והתגייס כדי לסייע לכמה שיותר פליטים לעלות לישראל. בראיון הוא מספר על הסיוע לפליטים, כיצד הפכה ישראל לסמל של חירות ועל הנערה בת ה-15, שהבטיחה שלא תדבר יותר רוסית

בוריס צירולוניק

חבר המועצה בוריס צירווניק  

לא היה סיכוי שבוריס צירולניק יישאר אדיש למלחמת הדמים הקשה המתנהלת בין רוסיה לאוקראינה. יו"ר האופוזיציה בנתניה ויליד המדינה שספגה בשבועות האחרונים אש קשה תחת המתקפה חסרת הרחמים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ידע מיד שסיוע לארץ מולדתו הוא בראש סדר העדיפויות. "לא עניינו אותי יותר מדי כל מיני הערות בישיבת מועצת העיר, יש פגישות שדחיתי ורק עכשיו מתחיל לחזור לאנשים, וגם החברים והמשפחה הקרובה הבינו שאני צריך להתגייס כדי לעזור", הוא אומר בראיון ל'נתניה נט'. "שמתי את הכל בצד לטובת המשימה היחידה החשובה – להוציא מאוקראינה כמה שיותר תושבים ובהמשך לעזור להם לעלות לישראל ולשכן אותם בנתניה".

הפעילות הענפה, לדבריו, החלה כבר בימים הראשונים של המלחמה, ולצד הקושי הגדול, נעים היה לראות את היקף ההתגייסות. "אין מקום בכתבה להזכיר את כולם, זה לא עשרות ולא מאות, אלא אלפים", הוא מתגאה. "אנשי נתיב, הסוכנות היהודית, אנשי חב"ד ומתנדבים אוקראינים – כולם נרתמו כדי להוציא כמה שיותר אנשים ומשפחות שהיו תחת הפגזות, ולא חשוב בני כמה הם, כדי להגיע לעבור את הגבול ולהגיע למחנות הפליטים שלנו – אם בפולין, רומניה או הונגריה. אנשים שנאלצו לנטוש את בתיהם ונותרו חסרי כל, קיבלו לפחות קורת גג, אוכל ובידוד".

"נכון שהמצב לא מאפשר לקרוא לזה 'קבלת פנים', אבל מדינת ישראל העניקה להם יחס חם", הוא ממשיך ואומר. "בימים הראשונים של המלחמה היו תורים ארוכים במעברי הגבול כאילו אין מחר. רק כדי לסבר את האוזן, העיר צ'רנוביץ בה נולדתי רחוקה כ-18 ק"מ מהגבול עם רומניה, והפקקים החלו כבר ביציאה מהעיר. לא חשוב מה, אלפי נציגים חיפשו יהודים וישראלים כדי להציל אותם, והמילה 'יהודי' הפכה סמל לחירות. בסופו של דבר בשביל זה יש לנו מדינה, כדי שיוכלו לעלות אליה".

מחיתולים ועד רופאים

לדברי צירולניק, בנתניה ישנם כיום כ-1,000 פליטים, חלקם שוכנו בבתי מלון ואחרים בבתים פרטיים של חברים וקרובי משפחה. הם זוכים לסיוע רחב היקף, אבל הסיטואציה לא מאפשרת להם להתאושש בקלות. "פגשתי חברה של בת דודה שלי, נערה בת 15 שעד לפני 3-4 ימים עוד הייתה ברומניה", הוא משחזר. "כל החיים שלה היא דיברה רוסית, אבל עכשיו היא הודיעה שלא תדבר יותר רוסית אף פעם. זה לא מצב פשוט".
על הסיוע לפליטים הוא מרחיב: "יצרנו מאגר של רופאים ומומחים בנתניה מכל מיני תחומים – מרופאי שיניים ועד עובדים סוציאליים, שמעניקים לפליטים טיפול בחינם. חוץ מזה אנשים תורמים מכל הבא ליד – כסף, תרופות, בגדים, אוכל. רק שלשום חילקנו משהו כמו 100 ק"ג של ציוד לפעוטות – חיתולים, גרברים ומטרנות. הרי מי עלה הנה? זקנים ומשפחות עם ילדים קטנים. הישראלים אולי רגילים למלחמות, ויש לנו את כיפת ברזל וחיל האוויר, אבל שם אין כלום. מגיעה מילה טובה לשר האוצר לנו, אביגדור ליברמן, שפותר בעיות תוך כדי תנועה וגייס את ארגון בטרם כדי לסייע לילדי הפליטים. מעבר לזה, יפה לראות איך כל העלייה הגדולה נרתמה כדי לעזור - יוצאי אוקראינה, בלארוס, גיאורגיה והקווקז. יש אפילו יוצאי רוסיה".

מה המשמעות עבורך להירתם למשימה לאומית שכזו?
"אין ספק שזה משמעותי מאוד עבורי. עשיתי שירות צבאי במשך שנה וחצי סמוך ללבוב, גרתי בקייב והייתי אין ספור פעמים בחארקוב. אני עדיין מסרב להאמין כשאני רואה את התמונות שמגיעות משם".

איך קרה שהאיש העיקרי שפועל בנתניה עבור הפליטים הוא דווקא יו"ר האופוזיציה?
"זו שאלה שצריך לשאול אחרים, לא אותי, ואני בטח לא מוטרד ממנה. המוטו של קליטת עלייה הוא רק עבור המפלגה שלנו – ישראל ביתנו. כך זה בכל הארץ ולא משנה אם זו קואליציה או אופוזיציה. הדבר החשוב היותר עבורי ועבור מדינת ישראל כרגע הוא לעזור לפליטים, במיוחד אם הם עולים חדשים".