עד מתי נהיה חשוכים?

לאחרונה אני נתקל ביותר ויותר מקרים שמצליחים לקומם ולהכעיס אותי, ועל הדרך גורמים לפצעים ישנים שלי להיפתח ולדמם מחדש.
אני מדבר על חוסר היכולת המשווע של החברה לקבל את מי ששונה ממנו.
כשהייתי ילד קטן גדלתי בבית חרדי המקפיד על קלה כבחמורה.
בגיל 14 החלטתי למרוד ולבעוט בכל המוסכמות עליהם גדלתי ולעזוב את הדת. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי איך זה מרגיש להיות דחוי. חברים ומכרים מהעולם התורני איתם גדלתי הפסיקו לדבר איתי בין לילה רק בגלל הסיבה שאינני כמוהם יותר. אני זוכר מקרה אחד מיוחד של חבר טוב שהתקשר אלי בוכה ואמר לי שהוריו אוסרים עליו לתקשר איתי בכל דרך כזו או אחרת.

למה? כי אני לא כמוהם יותר.

תכונה משונה יש לנו בני-אדם, שברגע שבה מגדירים אותנו כשונים, אנו טורחים לקבע עובדה זו ולהוכיח לכולם שהם צדקו, במקום להפריך אותה. אני חושב שזו הבעיה הכי גדולה של בני הנוער שנושרים ממסגרות ומגיעים למקומות אפלים. דחו אותם, תייגו אותם, התייחסו אליהם כשונים- והם טורחים להצדיק את טענתם של אותם אנשים חורצי הגורלות.

עם הזמן הוכחתי לכולם שאני אכן שונה. הפכתי להיות בחור בסיכון קלאסי המבלה ברחובות, בפארקים מפוקפקים, ועם חברה מתוסכלת המחפשת במי לפגוע ובמה להרוס.
לא אלאה אתכם בסיפורי האישי, אך נקודת המפנה בחיי הייתה מורכבת משני דברים.

הראשון, אימא שלי שערכה איתי שיחה ואמרה לי שהיא תקבל את מי שאבחר להיות גם אם אהיה האדם הכי אתיאיסט שקם על כדור הארץ, העיקר שלא אשכח להישאר בן-אדם.
המקרה השני היה כאשר פגשתי את מנהל קידום נוער של העיר נתניה שהצליח לתת לי את ההרגשה שאני שווה בין שווה ולא מתחתיו, ולקח אותי תחת חסותו.
כיום, במבט בוגר יותר, אני מסתכל אחורה לאותם שנים קשות ומבין שהיה לי מזל גדול. יכולתי בקלות למצוא את עצמי נרקב בכלא או במקרה הפחות טוב, נרקב מתחת לאדמה.
גם בימים אלה, עם כל ההשכלה והקדמה, נשארנו גזעניים ופרימיטיביים. אנחנו מפלים אתיופים, דרוזים, הומואים ולסביות, חרדים, נשים ומזרחיים.
אנחנו אוהבים לקטלג בחורות שהולכות חשוף, בנים שמגדלים שיער, ועושים משפטי שדה לאנשים שאינם מתנהלים על פי "הנורמות המקובלות".

לפעמים אני מפחד להעלות את זה על המחשבה, אך מה אנו שונים מאותו צורר שחילק את אוכלוסיית העולם לפירמידת גזעים?

מאבקם של האתיופים, הדרוזים, הנשים, של הקהילה הגאה ושל שאר השכבות "החלשות", הוא לא רק המאבק שלהם. הוא המאבק של כולנו להיות אנושיים יותר וטובים יותר.

תכונה זו, של קבלת השונה והאחר היא התכונה החשובה ביותר שאני מנסה ללא הרף להנחיל לבנותיי, לחבריי ולתלמידיי.

אל תקטלגו אנשים- אין לכם את הזכות לכך.

אל תתעלמו מהחלשים- דווקא הם, זקוקים לכם הכי הרבה.
כאחד שסיים את לימודיו בכיתה ח' ומאז לא ראה מוסדות לימוד, אוכל לומר בבטחה שמבחנים וציונים זה נחמד ותו לא. עובדה שהצלחתי להתקדם ללימודים אקדמאים גם בלי מסמך שמאשש שצברתי כך וכך יחידות לימוד.

אך כאבא וכאיש חינוך ועשייה הרבה יותר חשוב לי שנלמד להיות בני אדם מכילים, נותנים, דואגים ואוהבים, מאשר עוד יחידת לימוד בפיזיקה.
אציין כאן את המשפט שאמר וולטר שאיתו אני מזדהה כל כך: ";אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם"
אינכם חייבים לקבל ולהסכים עם דעותיו של כל אדם. אך אתם כן מחויבים לתת לו להביע את עצמו ולתת לקולו להישמע.
אסיים בכך שאם אני יושב בבית קפה עם לסבית, דרוזית, חרדי ואתיאיסט זו לא תחילתה של בדיחה.
זו תחילתה של פגישה עשירה, מעניינת, מלמדת ומכילה.

תהיו טובים.