ביום רביעי התקיים מפגש מרגש במתנ"ס קרית נורדאו שעסק בחיי העולים החדשים שהגיעו למעברות אחרי הקמת המדינה

שער העלייה

שער העלייה 

את המפגש במתנס קרית נורדאו ארגנו קלרי רובינוביץ לוי, נשיאת מועדון הסורופטימיסט בנתניה ושוש פרנקל, שכיהנה עד לפני חודשיים כנשיאת האיגוד הישראלי.

ארגון הסורופטימיסט הינו ארגון עולמי של נשים בעלות מקצועות שונים ומרקע חברתי שונה, הפועלות למען מטרה משותפת, נשים למען נשים. המועדון בנתניה פועל בשיתוף פעולה מבורך עם מתנ"ס קרית נורדאו.

גאולה נקנית ביסורין

בתחילת המפגש קיבלנו שעור מרתק אודות הקמת המעברות בארץ ועל הקשיים והאתגרים שעמדו בפני ממשלת ישראל הצעירה ובפני העולים. את רעיון המעברות הגה לוי אשכול, שנפטר השבוע לפני חמישים שנה וכיהן גזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. המעברות השכילו להוות, לזמן קצר, מקום מעבר לעולים הרבים שהגיעו בתחילת שנות החמישים מאירופה המדממת, מלוב, מעיראק, מצפון אפריקה וממקומות נוספים בעולם. לאחר ההרצאה המאלפת והמצגת המעוצבת להפליא שהכינו לעילא ולעילא קלארי ושוש, שמענו סיפורים מרגשים ממקור ראשון. כל המְסַפְּרִים התייחסו לתנאים הקשים והבלתי אפשריים שהיו במעברה. אוכל במשורה, מים לא תמיד ראויים לשתיה ומקלחות ושירותים משותפים ומרוחקים. חול ועפר, לכלוך ומחלות, שפות שונות וחוסר תקשורת ליוו את העולים. יחד עם זה הרבה רצון טוב מהמדינה ושליחיה.
מפאת קוצר היריעה וכדי שלא לקפח אף אחד ואחת, בחרתי לספר אירוע אחד מכל מספר/ת , ומקווה למצוא דרך לספר את סיפוריהם באופן נרחב וראוי יותר.

פאני

פאני עלתה לארץ מרומניה באנייה "טרנסילבניה" בשנת 1950 והועברה היישר ל"שער העליה", שהיה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה. לאחר חודשיים הועברה למעברת בת, ים לשם הגיעה יחד עם אמא שלה בליל חורף גשום. אף נציג לא המתין להן ומסביבן היו רק חול ואוהלים. הנהג עצר, הוריד אותן ועזב. הן ירדו והמתינו לבוקר בתוך הארגז הגדול שהיה במקום. "הבכי של אמא שלי היה קשה מנשוא" מספרת פאני בדמע. בבוקר הגיע נציג הסוכנות והקצה להן אוהל למגורים, בו דרו שנתיים. פאני נישאה, עברה לגור בשיכון בנוה נאמן עם הורי בעלה ואמא שלה, נולדו לה שני ילדים ונכדים. בתה היא שוש פרנקל ממארגנות המפגש.

יוסי

עליתי לארץ מלוב עם הורי. ב-1950 עלתה כמעט כל יהדות לוב לארץ. הגענו למחנה העולים ג' בפרדס חנה. הבאנו איתנו מלוב שקים של אוכל שהשביע אותנו בהתחלה, מאוחר יותר חווינו גם רעב. הייתי תלמיד טוב ואחותי רצתה שאמשיך ללמוד בתיכון. פקידת הסעד שהגיעה לבדוק את כשירותי, מששה את שרירי ידיי והציעה לי ללכת ולעבוד. אחותי התנגדה ויצאתי ללמוד. אשתי ואני גידלנו שלושה ילדים, גרים במושב אודים ומבורכים בנכדים. עבדתי ולמדתי לאורך השנים.

מינה

הגעתי עם הורי באנייה "טרנסילבניה" לחופי חיפה. הייתי בת שנה וחצי. משם העבירו אותנו לשער העליה ואחרי שבוע פינו אותנו לתל ירוחם. למקום קראו "תל ירוחס" – מקום הרוחות, והסיבה התבררה מאוחר יותר. עלינו על המשאית בבוקר והגענו בלילה. נאמר לנו שהמרחק הוא כ-40 קילומטרים, אך לא אמרו שהמרחק הוא מבאר שבע צוחקת מינה. היינו שלוש משפחות ניצולי שואה וילדיהם. נכנסנו דרך השער החשמלי, שהגן על המקום מפני הפדאיונים. פרוז'קטור האיר באור חלש את הכניסה למגורינו החדשים. אני לא יכולה לתאר מה הרגישה אמא שלי, כשנכנסה שוב דרך שער ברזל למקום מסוגר ואפל, ולא משנה שהמטרה הייתה חיובית.

נירה

בשנת 1953 קרס בית החולים "העמק" בעפולה מעומס החולים, ובמיוחד התינוקות ,שחלו במחלות מעיים כתוצאה מהמים הלא מטוהרים במעברות. התינוקות שהו זמן ממושך בבית החולים, מכיון שהתנאים במעברות מהן הגיעו לא איפשרו את הבראתם. כדי להתמודד עם התינוקות הרבים פתח בית החולים מחלקה מיוחדת "לשיקום ולהבראה", ובכל מחלקה היו אחות ורופא. כדי לעזור לצוות הרפואי העבירו אותנו, תלמידי התיכון, הכשרה קצרה והתחלנו לטפל בתינוקות. האכלנו את הילדים, החלפנו חיתולים, שהיו עשויים כמובן מבד (למזלנו הייתה מכבסה), שטפנו אותם ודאגנו לחום גופם. התרגשנו מאד מהעשייה ובמיוחד כשראינו איך התינוק שאחזנו וחשנו בעצמותיו מתמלא בבשר. ידענו שאנחנו עושים עבודה חשובה.

אילנה

נולדתי בארץ (דור שביעי). הקשר שלי למעברה הוא דרך החתן שלי, שגדל במושב בעמק חפר. הוריו, שרצו להראות לילדיהם מהי מעברה, ביקרו עמם בבית ליד. ביציאה מהמעברה עברו ריסוס. הסיפור נשכח עד שלפני כשנה הוא החל לחוש ברגליו ובידיו ונבדק. התברר שיש לו גידול (שפיר) בראשו, שנוצר, כך נאמר לו, כתוצאה מהריסוס שעבר. הוא נותח, עבר שיקום ארוך וכיום הוא מתפקד כמעט רגיל. חתני הבין מהרופאים שילדים שרוססו חלו בהתבגרותם ונזקקו לסוגים שונים של התערבויות רפואיות. למרות שלמדינה היו הכלים לדעת מיהם הילדים, אף אחד לא טרח להודיע להם שהם בסיכון. נראה לי שזה יותר קשה מהריסוס עצמו, מסיימת אילנה בצער את דבריה.

עליזה

עם סיום התיכון ב- 1952 השפיעו עלינו המורים ללמוד הוראה וללכת ללמד במעברות מכיון שהיה חוסר במורים. עברתי קורס מזורז בן שלושה חודשים וקיבלתי תעודה של מורה מוסמכת. נשלחתי ל"יד המעביר" ליד קרית שאול. לא היו שום תנאים ללמד, והילדים, שפרקו כל עול, לא רצו ללמוד. כשראיתי שהילדים אוהבים לשחק הלכתי לשכונה הצמודה, "צהלה", עברתי מבית לבית ואספתי משחקים. ההיענות הייתה נפלאה. אמנם לא עבדתי בהוראה אך עד היום כשאני צריכה, אני מלמדת דרך משחק.
לסיכום
כשבעים שנה עברו מאז הקמת מדינת ישראל ואני עומדת נפעמת מול ההישגים וההצלחות. כמעט בריאה של "יש מאין". אינני שוכחת שתקופות קשות עברו על בוראי המדינה והעולים שהצטרפו לאורך השנים אליה, יחד עם זה עלינו ללמוד מהטעויות שנעשו בעבר כדי למנוע טעויות כאלה בהווה ובעתיד. לבכות על "שתו לי ואכלו לי" לא ישפר את עתידנו. עשיית צדק ואהבת האדם הם אלו שיהפכו את חלקת האלוהים הקטנה שאנו גרים בה למקום נפלא עוד יותר.

*המעוניינות להצטרף לארגון הסורופמיסט מוזמנות להתקשר לקלרי-052328707, עליזה-0523780097,שוש-0506617582

בלוגים, דעות, נתניה נט