שחרור אושוויץ בעיני ניצול

היום, לפני 75 שנים הגיע הצבא האדום לשערי אושוויץ ופתח אותם לרווחה. אבי, חנוך אלבוים רייכר היה בין הניצולים. הוא לא סיפר הרבה על ילדותו בפולין ועל התבגרותו בין גדרות אושוויץ, אך לא היה לנו ספק כי הוא יצא משערי המחנה רק במותו

חנוך אלבוים רייכר

זה היה עוד בוקר בהיר וקר. הטמפרטורה בחוץ הייתה מתחת לאפס והרוח הקפיאה כל דבר שעוד חי במקום. בשנתיים האחרונות, ביתן עשר היה ביתו. הוא חלק את יצועו עם שלשה גברים נוספים, שהתחלפו חליפות לבקרים, למד לדבר בשפות אחדות וקיבל באדישות את הזכויות ש"זכה" בהן עקב הוותק שצבר. הוא היה מתעורר לפני כולם וניצל את הדקות הספורות לחלום ולהיזכר באמו ובאחותו הצעירה שכל כך אהב. הוא נהג להקשיב לקולות שעלו מבחוץ וחיכה לשריקה שתודיע לכל יושבי המחנה שיום חדש הגיע, שאולי יהיה היום האחרון בחייהם.

זה היה עוד בוקר בהיר וקר. הוא התעורר ובחושיו החייתיים חש שמשהו השתנה. "משהו מוזר קורה" הוא מלמל. "מה השעה כעת?" ומיד הבין שהוא הוזה. הזמן לא היה חלק מהחיים שלו מזה זמן רב. הוא הסתובב לעבר שכנו החדש, שהגיע לפני כחודש וכבר עמד להיפרד ממנו וניער את כתפו. "אתה שומע?" הוא שאל. "שומע מה?" ענה לו שכנו והוסיף "תן לי לישון אני לא שומע שום דבר". מהקומה מעליו נשמעה קריאה "מה קורה? מישהו מת? מישהו מגיע?" הוא לא ענה. הוא קם מיצועו, נעל את כפכפי העץ הכבדות והרועשות, הניח על עצמו את השמיכה הבלויה ופתח את הדלת. מסביבו התהלכו יצורים ופניהם נטועות באדמה. אחד החוקים הבלתי כתובים בפלנטה זו אסר להביט בעיניו של האחר. היצורים הסתובבו במעגלים, ידיהם התנפנפו באוויר ופיהם מלמל מילים לא ברורות בשפות שונות. לפתע, כאיש אחד, זחלו מהביתנים כל היצורים והחלו ללכת למרכז המחנה ולהתכנס ברחבה הגדולה והמוכרת. הם עמדו בשורות ישרות וברווחים שווים בין אחד למשנהו כשכל אחד מוצא את מקומו. הם עמדו וחיכו. עברה שעה ואף אחד לא הניע את גופו. עברו שעתיים, והרגליים, שבקושי נשאו את גופם, רעדו מקור ומעייפות. ועדיין אף אחד לא זז. פתאום נשמעה לחישה "למה אנחנו עומדים? איפה הם?" ומיד אחרים השתיקו אותו בלחישת נחש "שש...." והם המשיכו לעמוד ולשתוק.

הוא עמד בשקט עם כולם

"מה יקרה אם אזוז"? הוא שאל את עצמו ונבהל מעצם המחשבה שעלתה במוחו. אחרי מספר דקות הוא אזר אומץ, הרים את ראשו וחיפש בעיניו את השומרים שהיו נוכחים תמיד עם הרובים למעלה במגדל.
"אף אחד לא נמצא למעלה" הוא קרא בקול. השקט מסביב נשמר.
"תראו, השער פתוח", נשמע קול רועד מאחור, וכמו קיבלו פקודה ממקור נסתר וכגוש אחד, החל נחיל של אנשים להתקרב לשער הפתוח. כמטר מהשער הם התיישבו וחיכו.
"אנחנו חופשיים ללכת" זרק מישהו הערה לחלל האוויר. "הם ברחו" נשמעה לחישה

מאחור. והוא שאל "מה אעשה עכשיו?" והרגיש את החרדה שמזמן לא ליוותה אותו חודרת לתוך גופו ומשתקת אותו.

אושוויץ | תמונה: יד ושם

פתאום חתך את השקט רעש של מכוניות ואנשים. החיילים, שישבו בג'יפים הפתוחים ירדו מהרכב ופנו בזהירות ובעדינות לגוש האדם היושב וביקשו בזהירות לפנות את המקום כדי שהם יוכלו להיכנס למחנה. אף אחד לא זז. החיילים חילקו להם אוכל ושתייה, הלבישו אותם בבגדים חמים, פרשו עבורם מזרנים והניחו שמיכות עליהן, דיברו, בכו וחיבקו אותם. משהו באוויר השתנה. אולי זו הייתה השמש שהחליטה לחמם את היושבים ואולי הבכי של המצילים והניצולים שנשמע בחלל האוויר. ואולי זו הייתה רוחו של האלוהים שהתעורר פתאום לאחר שינה עמוקה. לאט לאט, קבוצה אחרי קבוצה, אחד אחרי השני קמו, עזבו את המקום ויצאו החוצה. הוא לא זז ממקומו.
הוא הביט בשער הפתוח והמשיך לשבת. מישהו הניח עליו שמיכה ונתן לו כוס מרק חם. הוא חימם את ידיו הקופאות, שתה, התכסה בשמיכה והמשיך לשבת. בתוך המחנה כבר החלו להתכונן לעזיבה והוא לא נע. מדי פעם מישהו ניגש אליו ודיבר עמו בשקט בפולנית אך הוא בשלו, יושב מול השער ללא ניע.
כשאחרון החיילים יצא מהשער, הוא קם, התיישב בג'יפ המניע, הביט קדימה ולא הסב את ראשו.
המלחמה הסתיימה, הוא עלה לארץ, התחתן והקים משפחה.
אך הוא עדיין יושב.
לזכרו ולזכרם של כל הניצולים שהצליחו ליצור חיים אחרים וכאלה שלא הצליחו, כאבי.