מאחורי קווי השליחות- הטור של הרב שניאור ברוד
'כנס השלוחים' בברוקלין, ניו יורק
בשבוע שעבר עשיתי את דרכי ארצה מניו-יורק, שם נאספנו יחד, ארבעת-אלפים שלוש-מאות עשרים וחמישה שליחי חב"ד מכל רחבי העולם, ל'כינוס השלוחים'
במהלך הטיסה הרהרתי בעוצמת המהפכה שחולל הרבי מליובאוויטש בעולם היהודי כולו.
כיום ברור לכל אחד שיוצא לחו"ל, שבכל מקום אליו יגיע, הוא ימצא בית-חב"ד שיספק לו את צרכיו הרוחניים והגשמיים כאחד. את התופעה המופלאה הזו חולל הרבי, סמל של אהבת-ישראל טהורה לכל יהודי.
מעבר לכל האירועים והמושבים בכינוס, אני אוהב במיוחד את השיחות הקטנות עם ה'שלוחים'. כאן אתה קולט באמת את משמעותם של חיי השליחות.
מחוללי המהפכה היהודית
אני חושב למשל על הרב דודי ויגלר, השליח בפאלם-ביץ', שישב לידי ב'באנקט' [=ערב הצדעה למפעל השליחות, שנערך ביומו האחרון של הכינוס]. אתמול בערב הוא נראה חסיד חב"ד שגרתי, אחד מתוך אלפים שגדשו את האולם הענק. אבל היום הוא חוזר לפאלם-ביץ', ויוכל לראות עוד אדם כמותו רק כשיביט במראה. שנה שלמה יהיו שם לבד הוא ומשפחתו. לגמרי לבד. פתאום אתה חש את ההקרבה העצומה של השלוחים.
לא פגשתי את הרב ויגלר עד ה'באנקט'. ישבתי בשולחן עם ידידים, ופתאום הוא הגיע, מלווה בגבר בשנות החמישים לחייו, והשניים התיישבו לצידי. הנחתי שהוא שליח, שהביא עמו אחד מידידיו. אי אפשר היה להישאר אדיש לאורח הזה. מיד בהיכנסו ראית כי הוא שרוי במצב-רוח מרומם ביותר. התנהגותו הזכירה יותר אוהדים במשחק ספורט. האיש קרא ללא הרף קריאות עידוד, הניף את ידיו בהתלהבות, מחא כפיים בעוצמה. כשנקרתה לפניי הזדמנות, הצצתי לעבר התג שעל חזהו, כדי לברר את זהותו. לייבל גרינברג, פאלם ביץ', נכתב שם. השם לא אמר לי דבר.
כמעט כל דבר עורר אותו לקרוא קריאות עידוד או להניף את ידיו בתרועות ניצחון. זה היה יכול להיות קטע של הרבי בווידאו, משפט שאמר אחד הנואמים, תמונה שהוקרנה על המרקע. בשלב כלשהו קם ממקומו, והשליח ניצל את ההזדמנות כדי להתנצל לפניי על אי-הנוחות שאורחו מסב לי, כביכול. אמרתי לו שאני דווקא נהנה מהתלהבותו של האיש, ואם זה יביא לו תועלת – על-אחת-כמה-וכמה.
"כן, הוא בהחלט עוזר לנו", אמר השליח, "הוא החליט לממן חצי מהבניין של בית-חב"ד". מתברר שהאורח הזה הוא יהודי עשיר, שנקשר מאוד לפעילותו של השליח, ונטל עליו את מחצית ההוצאות הכרוכות בקניית הבניין החדש ובהפיכתו לבית-חב"ד.
"מה זה הבניין הזה?", אני מתעניין. "זה בניין של מכבי-האש. הכבאים עברו למקום אחר, ומיהרנו לנצל את ההזדמנות כדי לקנות את הבניין, שממוקם במקום מצויין במרכז העיר".
"כמה זמן אתה כבר שם?", אני שואל, והתשובה מדהימה אותי: "שנה ורבע!". אתם קולטים? הוא שם בקושי שנה ורבע וכבר קונה את בניין מכבי-האש. בתוך כך הוא מספר לי קצת על העיר. יש שם כששת-אלפים יהודים, אבל יהדות אמיתית – לא הייתה שם כלל. השליח הצעיר התחיל לבנות יהדות של ממש יש מאין. עם ידידים נלהבים כמו לייבל גרינברג – אין ספק שיצליח.
אתגרים בדרך
יש שלוחים שמספרים לך על ההצלחות ועל ההישגים, ויש שלוחים שאתה שומע מהם על הקשיים וההתמודדויות. בליל שבת-קודש, אני מוצא את עצמי מול אחד השלוחים לוונצואלה, והוא מספר לי על החיים במדינה: "ביצים אין, חלב אין, קמח אין, סוכר אין", ועוד רשימה ארוכה של מצרכים. תחילה חשבתי שהוא מדבר על בעיות כשרות, אבל הוא התכוון למחסור כללי במצרכי מזון בסיסיים, בגלל מדיניות השלטון, הכופה על החקלאים לספק מוצרי מזון במחירי הפסד.
"אז אם אין אוכל בכלל, ודאי אין להשיג אוכל כשר", אני אומר. "דווקא יש", הוא מחייך ומספר לי סיפור מתח איך הצליח להשיג בדרך לא דרך כמות דמיונית של מוצרי מזון כשרים בעבור היהודים.
אלה פירורים קטנים מהשיחות המרתקות עם השלוחים, החושפים לנגד עיניך את רקמת החיים המרתקת והמופלאה של חיי השליחות. אי-אפשר להישאר אדיש לנוכח המהפכה האדירה שהם מחוללים ברחבי העולם היהודי כולו.
מאמרים נוספים מאת הרב שניאור: