"הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם" פרשת השבוע – כי תצא – עגל הזהב

“וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ל”ב)

משה מתעכב על ההר. העם שמרגיש נטוש פונה לאהרון ומבקש תחליף למשה, המנהיג הארצי. אהרון ממהר להיענות ויוצר עגל זהב המבטא את הצורך שהיה לעם להאמין באלוהים ויחד עם זה להיאחז במשהו גשמי. עד מהרה, החל העם לרקוד באכסטזה סביב העגל, עזב את האמונה והחל לקדש את הגשמיות. משה יורד, מתחלחל ממראה העגל ושובר את הלוחות.
במרוצת הדורות הפך חטא העגל לכינוי גנאי, לסגידה לכסף, לכוח ולפרסום. עד היום הוא מהווה ביטוי להשתלטות החומר והגשמיות של האדם על הרוחניות והמוסריות.

סגידה לכסף ולכבוד – עבודת אלילים

לאחר כשלושת אלפי שנים בהם הריקוד סביב העגל נדם, חוזרת החברה הישראלית לרקוד סביבו. צעדי הריקוד אינם אלא קפיצות בלתי מובנות, מלוות בזריקת הגוף והראש ללא מגע, מבט או שיתוף של הרוקד ממול. הכסף והכבוד הגבירו את כוחם והסגידה להם הינה ראות הכל.
אנו רוכשים גם מה שאנחנו לא צריכים, ממלאים את העגלה בסופרמרקט במוצרים מיותרים, קונים בגדים וארונות כדי שיכילו את הבגדים הרבים שלעיתים נזרקים כשהתגית עדיין עליהם. משפחות רבות רוכשות שתיים עד שלוש מכוניות, שתיים עד שלוש דירות ונוסעים פעמיים או שלוש בשנה לחופש בחו"ל. נראה ששום דבר לא מספק אותנו.
תרבות הריאליטי השתלטה על חיינו. הכוכב הבא, המרוץ למליון, האח הגדול, 2025, מעושרות (אך לא תמיד מאושרות), גוט טאלנט ועוד מלמדים כי ניתן להצליח ללא מאמץ, צריך רק מזל ורייטינג. החזון כבר נעלם והטווח המיידי הוא זה שגורם לנו סיפוק. אם פעם התבגרות התבטאה ביכולתו של האדם להתאפק הרי שהיום הזמן בו הוא מסוגל לעשות כן נמנה בלא יותר ממספר שניות.

עגל הזהב - אהוד בנאי

בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי לאור את שירו עגל הזהב. בשיר הוא מתאר את הצורך של העם במנהיג ובערכיו. מאחר שמשה לא מראה נוכחות, מחולל העם באכסטזה סביב העגל, שוכח את משה והופך את העגל לאב, למנהיג ולאל. העגל הפך מכלי אמוני לעבודת אלילים.
אנחנו כאן בלב מדבר / צמאים למים חיים
ואתה על ראש ההר / מעל העננים.....
הוא לא יורד מראש ההר / הוא לא יורד אל העם,
הם יוצאים במחול טירוף / ושוכחים את עצמם,
רוקדים סביב עגל הזהב / סביב עגל הזהב.
מתחננים אליו / אל נא תעזוב אותנו עכשיו,
הייה לנו לאב.....

משהו קטן וטוב – אייכה?

אנו חיים בתקופה של חוסר סבלנות וחוסר סובלנות. קשישים עומדים באוטובוס ליד נערים ונערות היושבים ומשפילים עיניהם כדי לא לראות את העומד ואת בושתם. נהגים ונהגות צופרים בחוסר סבלנות ואופנעונים טסים במהירות בשמורת האירוסים ופוגעים בה. מכוניות ללא מפלט וללא חשבון ממהרות באמצע הלילה ומפריעות לנמים בביתם. את מקום הסולידאריות החברתית תפס "עגל הזהב" הקפיטליסטי רודף הבצע והאליטיסטי. את הרעות והאחווה תופסת האינדיבידואליות והאנוכיות. המדור המקסים "משהו קטן וטוב" בחדשות שישי מבליט את היופי, שפעם היה קיים, מבלי שהיה צורך להבליטו.

"לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא [היום] יִדֹּם"

"כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ. לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא--יִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה, הִיא". (עמוס ה' 12-13). 

אנחנו נמצאים היום בעת רעה. חלמנו על חברת מופת, זו שהצדק החברתי הינו נר לרגליה. היכן היא? היכן הם המנהיגים שיהוו עבורנו ועבור ילדינו דוגמה לצניעות, לניקיון כפיים ולאהבת האדם?. כאלה שיאחדו את העם ולא יפלגו אותו. איה אותה הנהגה הדואגת לחמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא, כביטוי לשיויון ולצדק?
והיכן המשכילים, אנשי הרוח והפילוסופים, המדענים ואנשי הספר? היכן אנשי החינוך? אפילו אנשי הדת פורטים היום את אמונתם ומעשיהם בכסף רב, ועל חשבון כולנו.

היכן כל אלה? קולם נדם!

אם לא נתעורר מהר ולא נחזור ונאמץ את הערכים שעליהם גדלו אבותינו, עבורינו, עבור ילדינו ונכדינו ועבור מדינת ישראל, נמצא עצמנו בסכנת קיום. לא רק בגלל אויבינו, אלא בגלל עגל הזהב שאנו יצרנו ואמצנו.

ובכל זאת משהו טוב לומר

הגעתי לנתניה לפני כשמונה שנים. אנשים טובים עזרו לי להתאקלם ולהתחבר לאנשים שתורמים רבות לקהילה. מערך ההתנדבות בנתניה מעורר התפעלות. נשים וגברים רבים, בני הדור שלי, הגיל השלישי, ולא רק, מתנדבים ותורמים רבות לאוכלוסיות שונות ומגוונות בעיר. אנשים שמה שמניע אותם היא נתינה ואהבת האדם. אני גאה להשתייך לקהילה זו.
שבוע טוב, נורית