כָּל דִּבְרֵי הָאָדָם בְּקוֹלוֹ/רַק שִׂיחַת עַצְמוֹ הִיא,
וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ. 
כָּל דִּבְרֵי הָאָדָם בְּקוֹלוֹ/שִׂיחַת הָרַבִּים הִיא
וְאִם נַפְשׁוֹ שׁוֹמַעַת, שׁוֹמַעַת. 
וְכֵיצַד יֵדַע/אִם דִּבּוּרוֹ הוּא רַק צְחוֹק הַמֹּח
אוֹ הוּא בֶּן זְקוּנִים אֵיתָן/הַנּוֹלָד בְּמִשְׁתֶּה גָּדוֹל (מירון ח. איזקסון)

נורית אלדר

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם". (ויקרא א' 1-2)
"ויקרא" הינו שם הספר ושמה של הפרשה השבוע. אלהים קודם קורא למשה להיכנס לאהל מועד ואחרי כן מדבר אליו. מה פשר הכפילות? גם קורא וגם מדבר? חלק מהפרשנים מסבירים כי בסוף מלאכת המשכן משה לא יכול היה להיכנס אליו כי ענן האלוהים מלא אותו. הוא עמד בחוץ ולכן היה צריך לקרוא לו ולהזמין אותו פנימה. יש שמפרשים, בעקבות הגמרא המסבירה שעל האדם להקדים קריאה לדיבור כי זוהי דרך ארץ, התנהגות נימוסית: "שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורא הוא תחילה". והכוונה היא שיש להכין את האדם לפני שמדברים עמו. ואני חושבת שאולי שמע משה את הקול הפנימי שלו האומר לו: משימתך לא הסתיימה בבניית המשכן. יש לך עוד הרבה אתגרים ומטלות. ורק אחרי שמשה היה מוכן לקבל לשמוע אלוהים דיבר אליו. ונראה לי שהוא דיבר לעצמו!

האינטיליגנציה הרגשית של רש"י

על הפסוקים הראשונים בפרשה שלנו אומר רש"י: "וקרא אל משה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה". ועוד: "הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה? ת"ל וידבר, לדבור היתה קריאה ולא להפסקות! ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין... וממשיך רש"י ומסביר כי הקול היה נמוך ולכן לא נשמע מחוץ לאהל מועד.
אין ספק שבמקרה דנן רש"י גילה רגישות אמיתית. הוא הכיר את פנימיותו של האדם ואת נפשו ו'קָרָא אוֹתוֹ כְּמוֹ סֵפֶר פָּתוּחַ'. רש"י מלמד אותנו שיעור בתקשורת בין בני האדם: כדי לקבל את תשומת לבו של האדם עלינו לפנות אליו באהבה, "בלשון חיבה". כשהוא מקשיב לנו צריך לתת לו את התחושה שהוא מיוחד. שרק אליו אנו פונים ורק הוא שומע "הקול הולך ומגיע לאזניו", רק אליו. ואל לנו להתנפל עליו, יש להמתין קמעא, לאפשר לו לעכל את דברינו. רצוי לעשות הפסקה בין המילים כדי "ליתן ריווח" בין דברינו. וכמובן, יש לדבר אליו בשקט, בנועם ובקול נמוך. "התשמע קולי רחוקי שלי.. באשר הנך"? שואלת רחל.

צעקה שקטה

שמתם לב שלעיתים הקריאה היא גם צעקה? שימו אלי לב, אני לא שקופה, אני כאן. ואולי הצעקה מבטאת דחיפה שאעשה משהו שאני חוששת לעשות. ואולי הצעקה מתבטאת לא בקול אלא בדממה? בואו נשים לב לצועקים בשקט: אלה הילדים שלא מדברים בכיתה, שאף פעם לא מרימים אצבע ומכסים את ראשיהם בכובע כדי להיעלם. ואלה שלא אומרים להם בוקר טוב או מה שלומכם? זהו עובד הניקיון בבנין, השומר בפתח הקניון ואולי האישה היושבת לבד על ספסל ובוהה באוויר. וזה יכול להיות הילד שלנו שנכנס לחדר ולא יוצא ממנו עד למחרת. האם אנחנו שומעים את הצעקה שלהם?

קשב הדדי

"ויקרא אל משה": אולי הקריאה נועדה רק לאותו האדם המיוחד שאלוהים חפץ שישמע אותו? וכדאי להוסיף שהיא נועדה גם למי שחפץ לשמוע את קולו הפנימי או את קולו של האלוהים. ככתוב "..ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ...". כדי להקשיב צריך לעשות מעשה: להיכנס לאוהל מועד או במילים אחרות להתקרב לקורא ולהקשיב לדבריו. לא רק באוזניו, בכל גופו ומאודו: במוח ובלב, בעיניים ובנשמה, באזניים ושוב בלב. אנחנו חופשיים, יש לנו בחירה: לשמוע או להתעלם, לקבל את הקריאה או לתת לה לעוף עם הרוח, להקשיב או להעמיד פני חרש. לעשות מעשה או לחדול.
בחברה בה אנו חיים קל מאד להיעלם, ללכת לאיבוד. אנשים דואגים לביתם ופחות לחברה מסביבם. הטכנולוגיה המפותחת והמתקדמת מובילה אותנו אחורנית. איננו משוחחים מספיק, איננו משחקים אחד עם השני מספיק ובמקום לכתוב אנחנו שולחים אימוג'ים כדי להביע את רגשותנו. אנחנו מרגישים פחות....
הבה נאמץ את הכתוב בויקרא א', נקרא אחד לשניה בקול, נבחין בצעקה השקטה ונקשיב, כן נקשיב עם כל הלב והנשמה, אולי אז נקים חברה טובה ורגישה לחיות בה.
יהודה אטלס, משורר שאני מאד אוהבת, השכיל לראות את העולם בעיני הילדים. הנה מה שבן אומר לאביו בלי שום סייג:
כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ,
וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן
רַק "יֹופִי, יֹופִי" מֵשִׁיב,
אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב.
יהודה אטלס, מתוך 'הילד הזה הוא אני'
שבוע טוב

בלוגים, דעות, נתניה נט