פרשת השבוע – צו וההפטרה

פרשת צו, כזו שלפניה, עוסקת בקרבנות, והפעם מנקודת המבט של הכהנים: מה עליהם לעשות, מה ללבוש ומתי, ועוד. ההפטרה, המחוברת לפרשה, מתארת את התנגדותו של הנביא ירמיהו להקרבת הקרבנות.: "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי..."(ירמיהו ז' 21-28)

האם הנביאים מתנגדים לקרבנות?

ירמיהו מציע לעם, בשם האל, לאכול את הבשר (מנגל בלשוננו) ולא להקריב אותו לאלהים מכיון שביציאת מצרים הוא לא ציווה אותם על כך. ירמיהו איננו הנביא היחידי היוצא נגד התופעה בה העם היה מקריב מן החי ומן הצומח לה'. עמוס, שחי לפני ירמיהו אומר "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי, חַגֵּיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם, לֹא אֶרְצֶה; וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם, לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי, הֲמוֹן שִׁרֶיךָ; וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ, לֹא אֶשְׁמָע" (עמוס ה' 21-22). גם מיכה, בן זמנו של עמוס שואל: "בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי"? (מיכה ו' 6-7). כך גם ישעיהו והושע.

שתי שאלות:

הראשונה: איך ייתכן שירמיהו, שמכיר את התורה, טוען טענה הפוכה ויוצא נגד הפולחן שהיה חלק אינטגרלי בתרבות העם בזמנו? השניה: מדוע חיברו בעלי המסורה דווקא את הטענה ההפוכה של ירמיהו כהפטרה לפרשה העוסקת בקורבנות?
הנבואה נגד הקרבנות – תשובה לשאלה הראשונה
קושי זה ניסו הפרשנים "לפתור" בדרכים מגוונות. להל"ן קמצוץ מן ההסברים שניתנו: הרמב"ם (המאה ה-12) טוען שבהתחלה, עם קבלת המצוות, אלוהים לא ציווה על הקרבת קרבנות ואין חובה להקריבם, אך העם שבחר להקריב, צריך לעשות זאת כיאה לדרך אותה התוו הכהנים בשם האל. דון יצחק אברבאנאל (המאה ה-15) הסביר את הקרבנות כברירת מחדל אחרי מעשה העגל. יחזקאל קויפמן (המאה ה-20) פירש שהנביאים אינם שוללים את מקורם האלוהי של הקרבנות אך הם (הקרבנות) אינם דרישה מוחלטת כמו הדרישה המוסרית. צבי אדר (המאה ה-20) איננו מתמודד עם הסתירה בין התורה לנבואה, אך מציג עמדה מעניינת לגבי קיום ריטואלים דתיים: "קל יותר לעבוד את אלוהים בחגיגיות דרך הקרבת קורבנות ותפילות מאשר להיות טוב ולעשות את הטוב. משעובדים את אלוהים היטב בבית המקדש מקבלים איזה ביטחון וזיכוי עד שאפשר שלא לעשות את הטוב, ואפשר אף לעשות את הרע..."(צבי אדר "ירמיהו הנביא")

"שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם" (ירמיהו ז 23) 

שמיעה בקול ה' אצל ירמיהו היא עשיית הטוב כדברי מיכה. "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ." (מיכה ו' 8)

היה מוסרי! אומרים לנו הנביאים. היה שופט מהימן, מנהיג ישר ולא מושחת, אהוב אדם, פרוס לחם לעניים, אל תשים בפני החלש מכשול, תרום ליתום ולאלמנה, אל תלך רכיל ... האל לא יקבל את קרבנך אם לא תהיה מוסרי.

האם קיום מצוות מהווים חסינות לאדם?

המחשבה שעבודת האל, אם בהעלאת קרבנות בימים בהם בית המקדש היה קיים ואם בתפילה ובקיום ריטואלים דתיים שונים, תעזור לאדם בחייו, הופרכה עוד בימיו של ירמיהו. מעל מדרגות בית המקדש הוא עמד וצעק לעם: "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה". אל תחשבו שעבודת האלהים ללא מוסר תצלח לכם! נהפוך הוא, אומר ירמיהו, אין קיום לבית המקדש כשאתם חוטאים. ממחיש זאת ישעיהו הראשון: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ" . (ישעיהו א'15) אלוהים רואה את הידיים המורמות בתפילה כשהן מלאות חטאים ולא ייענה למתפלל.
העם האמין דאז וחלקו אף מאמין היום, כי קיום המצוות והטקסים הדתיים מעניקים לו חסינות והגנה נגד אסונות, וכי אדם: שאינו מתפלל, לא מניח תפילין או נוסע בשבת, מסכן את עצמו ואת החברה סביבו. הנבואה שוללת זאת! המוסר קודם לריטואל טוענים הנביאים מלפני מאות בשנים ודורשים מן האדם: "כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. (שם 4-7)

מדוע ההפטרה הזו במיוחד? תשובה לשאלה השניה

על השאלה השניה שנשאלה בתחילת הדברים הללו אענה בדרכו של עמיתי נדב ברמן, שטען כי עורכי התנ"ך היו בעלי תודעה דיאלקטית, כזו המודעת לניגודים שיש בעולם והמכבדת את מקומם וקיומם של השונויות והמחלוקות בעולמה של היהדות. ואם בעבר ראו בחיוב ניגודים ומחלוקות, אולי גם אנו, במאה העשרים ואחת נשכיל לראות זאת כך.