מה בין מצורע לבין אישה יולדת ואישה נידה?

פרשת השבוע "מצורע"
פרשת "מצורע" היא המשך לפרשת "תזריע" ושתיהן עוסקות בנושא של טומאה וטהרה. בשנים לא מעוברות, כבשנה זו, קוראים בבית הכנסת את שתי הפרשות יחד

אני לוקחת לי את הרשות לעסוק בנושא הטומאה שבשתי הפרשות למרות ששנה זו מעוברת

הטומאה והטהרה

-"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; ..וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה". (יב' 1-5) - היולדת
-"אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן..." (יג'2) – נגע בעור
-" וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ--שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (טו' 19) נידה

טומאה וטהרה במקרא

שתי הפרשות הנ"ל מעלות בפנינו נושא, שנראה זר לעולמנו, והוא הטומאה והטהרה. החוקים הקשורים לתהליכים ביולוגיים של גוף האדם מופיעים בצמידות ובקשר ישיר לחוקים הקשורים בנגעי הגוף לא קבועים. השאלה היא: מדוע תופס המחוקק המקראי תהליכים טבעיים של גוף האדם, לידה, קרי או ווסת כטומאה? ומדוע פגעים ונגעים, המופיעים על עורו של האדם, נבדקים על ידי הכהנים שהם המחליטים האם מדובר בצרעת, שיש להרחיק את האדם מהקהילה או לאו. אין לשפוט את הכתוב בתנ"ך בעיניים שלנו היום. בתקופה העתיקה היה חוסר בידע. תהליכים ביולוגיים טרם נחקרו והחשש מהבלתי ברור יצר חוקים לא הגיוניים לעיתים, כדי לעזור להם לשרוד ולהבין. ואולם, גם אנשים אינטיליגנטים שהיו בתקופת התנך יכלו לראות את ההבדלים בין צרעת, פצעים על הגוף לבין ווסת המופיעה אחת לחודש אצל האישה. האם חשבו שהגבר יידבק מ"נגע" זה?

טהרה וטומאה במאה ה-21

"שמירת הנידה" קיימת גם היום. גברים יימנעו מללחוץ ידי אישה, ידרשו להחליף מקום בטיסה, לא ישבו לידן באוטובוס וכיוצא בזה. כל זמן שהמצווה איננה פוגעת באחר היא איננה מפריעה לי, מה שמטריד אותי זוהי הדרך בה תופסים המחוקקים ואחריהם הרבנים את היותי אישה טמאה בזמן המחזור והלידה לדוגמה. זאת ועוד, אישה, שיולדת בן, טמאה רק חודש ואילו זו היולדת בת טמאה חודשיים. נראה שהבת, שטרם נשמה את נשימתה הראשונה, מעכבת את חזרתה של האם לקהילה פי שתיים מהבן, וכניסתה של הבת לחברה איננה נעשית בטקס, כדוגמת ברית המילה של הבן היילוד. פלא שהנשים נלחמות עד היום על מקומן?

הבורות היא אם כל חטאת

הטומאה, אומרים המפרשים, היא ההסבר האינסטינקטיבי והקל של חוסר ידע, לכל מכה ומצוקה הנוחתת על האדם והוא יירא ממנה. עשיית מעשה ההיטהרות מאפשרת לאדם "שתנוח דעתו", שהוא נקי ויכול להמשיך בחייו ללא חשש, עד הפעם הבאה. האם זה מקובל עלינו?
ידע והשכלה הם הדרך להבין את העולם. כל "בר בי רב" יכול היום להגיע לכל האינפורמציה שהוא זקוק לה, במידה ויש לו (או "מותר" לו) הכלים לעשות כן. אין לנו וגם לאף אחד אחר, הזכות למנוע מילדינו את הידע הבסיסי ואף הרחב שקיים. אנו חייבים להנגיש להם ידע זה ולאפשר להם לבחור בעצמם. נראה לי, שמניעת הידע, בקהילות הנמצאות עדיין באלף השני לפני הספירה, חמורה ואף טמאה יותר מ"טומאת" נידה.

המחזור החודשי

אז לכל השואלים והתמהים – וסת איננה מחלה, איננה נגע שאפשר להידבק ממנו, איננה טומאה. נהפוך הוא, וסת היא תהליך פיזיולוגי-הורמונלי המתרחש באופן מחזורי בגוף הנקבה אצל חלק מהיונקים והוא הכרחי לצורכי רבייה. "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה" שרים חברי "הברירה הטבעית". כדאי אולי להוסיף מספר שורות לשיר האומרות: 'קבלת ווסת היא שמחה, קבלת המחזור החודשי היא ברכה'.

מסורת כן, לא דת

לאחרונה אני קוראת ושומעת סיפורים מדהימים על ילדי אנוסי ספרד ופורטוגל, שמגלים את יהדותם, חוקרים אותה ורוצים להיות שייכים לחברה היהודית דרך גיור אורתודוכסי ולא אחר. יש סיפורים הנוגעים באחד המנהגים שהם ראו בביתם מבלי לדעת שמקורו במצוות הנידה. סיפרה לי אחת ממכרותיי כי הנשים במשפחתה נהגו להפריד את מיטתן מזו של בעליהן אחרי הלידה. יש שגם עברו לחדר אחר. כשהיא שאלה את אמא שלה מדוע היא עושה כן, היא ענתה לה שזוהי מסורת עתיקת יומין והיא איננה יודעת מדוע. אין ספק שהמקור הינו מצוות הנידה. האנוסים שימרו את המנהגים היהודיים מאות בשנים, אך נראה ששמירה זו קלה יותר מאשר הצטרפותם לחברה היהודית, עליה מקשה הרבנות האורתודוכסית,
שבת שלום