"וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי". (ויקרא כה 23)
פרשת בהר עוסקת באורח החיים על פי התורה. היא מפרטת את מצוות השמיטה, היובל, דיני קרקעות, קניין בתים וקניין שדות ומניעת העברת הקרקע מהמשפחה. יחד עם זה מוסיפה הפרשה דינים חברתיים: שחרור עבדים בשנה השביעית, הענקה לאביונים, הלוואה לנזקק ללא ריבית ומוסיפה חטאים הקשורים לעשיית פסל ועבודה זרה

נורית אלדר

 

הפרשה מקנחת בעונשים שיקבל העם אם לא יקיים את הציווים ההרשומים לעיל.

למי שייכת האדמה?

מתוך מכלול החוקים והציוויים שבפרשה בחרתי לעסוק באלה העוסקים באדמה, בבתים ובשדות ולהתמקד בדברי הכתוב: "כי לי כל הארץ". האדמה על פי הכתוב שייכת לאלהים ולא לנו בני האדם.
רש"י, בהתייחסו לשאלה מדוע ספר התנ"ך פתח בבראשית ולא במצוות הפסח, שהיא הראשונה במצוות שניתנו לעם ואומר: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". רש"י טוען שהארץ שייכת לאלוהים ומדגיש, שהוא יכול לתת אותה למי שירצה, או נכון יותר למי שיקיים את מצוותיו. ומהן מצוותיו אצלנו בפרשה? מצוות חברתיות, תמיכה בחברה החלשה, יצירת שיוויון בין בני האדם ועוד. דברי רש"י מהווים עבורי "דגל אדום" למה שיכול לקרות למדינה שלנו. השחיתות המתחילה בדרגים הרמים וזולגת מטה בבחינת "אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?" (המקור בתלמוד בבלי ובו כתוב "יעשו" ולא יגידו. נ.א.) מסכנת את חיינו ואת קיומה של המדינה.

שחרור האדם ולא שחרור האדמה

אני למדה אם כך, שהאדמה איננה העיקר אלא האדם. הֱיֵה. אדם מוסרי ורק אחרי כן תהיה זכאי וראוי לשבת על אדמת ארץ ישראל. ישנן מצוות הנוהגות בכל מקום, וישנן מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל. המצוות התלויות בארץ מרחיבות רעיון זה. הן נוגעות כמעט כולן לדמותה המוסרית של החברה וקשורות לעבודת האדמה ולתמיכה בחלשים: כגר, היתום, האלמנה והלוי. דוגמאות לכך הן דיני שמיטה, לקט, שכחה ופאה, מצוות הביכורים, הפרשת חלה וכיוצא בזה.
המסקנה שלי מכל אלה,שיש להעדיף את חיי האדם מקידוש האדמה. אינני תמימה לחשוב שניתן היה להימנע בעבר ממלחמות מגן. בסך הכל אנחנו נלחמים על אדמתנו, ואולם יחד עם החרב אנחנו צריכים להושיט יד לשלום. כן, יד לשלום לאויבים, כי רק עמם אנו נלחמים. עם יד על הלב, האם הסיבות למלחמה נובעות רק מהצורך להגנה? האם אין בתוכנו אלה החולמים להישאר על האדמות עליהן דרכו אבותינו? האם אנחנו שוכחים שאבות נוספים דרכו על אותן אדמות? האם איננו מקדשים את האדמה, את הכוח והשליטה?

האדם שייך לאדמה ולא האדמה שייכת לאדם

לפני כשבוע נתוודעתי לשיר מקסים שכתבה ויאולטה פאררה (Violeta Parra), אמנית צ'ליאנית, ששלחה יד בנפשה לפני כחמישים שנה. בשיר "הגלות לדרום" היא שרה:
עין אחת השארתי באגמים; עקב חוסר תשומת לב מקרית האחרת נשארה בפאראל (parral); בבר משקאות........ זרוע ימין בבויין (buin); נשארה רבותיי המאזינים האחרת בסאן ויסנטה (san vicente); נשארה לא יודעת לאיזו מטרה החזה שלי ליד קוראקאוטין (curacautín); אני רואה אותו בגינה ידיי במאיטנסיליו (maitencillo); מברכות לשלום בפלקן (pelequén)
(הגלות לדרום – ויאולטה פארה \ תרגום - יפתח לוין)
וכותב על השיר יפתח לוין: ...בנסיעה, בטיול אנחנו הרבה פעמים לוקחים משהו מהמקום. לוקחים אבן, קונים מזכרת, זיכרון, טעם, ריח, take a picture. אבל לא ויאולטה. היא משאירה למקום, משאירה את היקר לה מכול, את איברי גופה. הגוף מתפזר כמו עקבות. האדמה מסמנת בגוף ולא הגוף מסמן באדמה. מעניין לחשוב על תפיסה זו, בה הגוף מתכלה ובמקביל מאומץ על ידי האדמה, ולא באופן הנפוץ באזורנו בו אדמה ונוף מאומצים על ידי האדם והופכים לסמלים של בעלות, לאומיות, אתניות, מאבק, מלחמה, שיבה ועוד. אצל ויאולטה האדם שייך לאדמה, ולא האדמה שייכת לאדם.

אז למי שייכת האדמה???
 

בלוגים, דעות, נתניה נט