פרשת השבוע, חוקת, עוסקת בטקס מוזר, הנראה, לכאורה, כשאוב מפולחנים קדומים עם מוטיבים הנראים לנו כמוטיבים שאינם יהדות במיטבה

הפרה האדומה


ענין הפרה האדומה העסיק רבות את אבות האומה, וחכמינו ניסו למצוא תירוץ ופשר לכל פעולה ואקט המוזכרים בתורה כנחוצים לטיהור מטומאת המת באפר של פרה אדומה. אף שלמה המלך עצמו הודה כי לא הצליח לפענח צפונותיה: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופשפשתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, כיוון שהייתי יגע בה ודורש וחוקר בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קוהלת רבה, פרשה ז, 23).

באכסניה זו, ננסה, כמיטב יכולתנו, לתור ולנסות למצוא תירוץ ופשר לחלק מהמעשים המלווים את טקס ההכנה והטיהור באפר פרה אדומה. ראשית, מדוע על הכהן להשליך לתוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב? קושיה זו נכבדה היא, והרמב"ם ציין לגביה, כי "עד הזמן הזה איני יודע טעם לדבר מזה ולא מה הטעם לעץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ז). ובכן, יתכן, כי באקט השלכת עץ הארז והאזוב גם יחד לתוך שריפת הפרה, ישנו רמז לכך שהאפר מטהר את בכירי העם ופשוטי העם כאחד, ללא כל הבחנה בניהם. אכן, הארז הוא סמל לעוצמה וחוזק. הארז הוא האדיר שבין עצי היער ומגיע לעיתים לגובה של כ-40 מטר. זוכר אני עוד היטב את שירותי הממושך בחיל הים, וכיצד יכולנו להבחין בעצי הארז הגבוהים בלבנון ממרחק של מיילים רבים. לעומת הארז הענק, האזוב הוא הקטן שבעשבים. האזוב שימש תמיד כסמל לקטנות ולשפלות, או כלשון הכתוב: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר" (מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' ב). במילים אחרות, בא הכתוב לרמוז לנו כי גם נשיאים, שרים ובכירים אחרים בהנהגה הפוליטית, הדתית והממסדית וגם הפועלים קשיי היום ודלת העם נמצאים במעמד שווה למול אפר הפרה האדומה. את כולם האפר מטהר באותו האופן בדיוק, ללא כל אבחנה. ארזי העם ואזובי העם נמצאים כולם בכריכה אחת לצורך ההטהרות באפר הפרה. יתכן לראות באפר זה, הבא לטהר את טמאי המתים, כי המוות נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו באופן שווה, ואין איש או אישה יכולים להתחמק מיום הדין האמיתי... אך מדוע הכהן משליך יחד עם עץ הארז והאזוב גם "שני תולעת"?

כידוע, שני הוא צבע אדום עז שאיננו דוהה. צבע זה מופק מתולעי השני, אשר יש שרואים בה כיום את כנימת המגן המצויה בענפי אלון התבור. כבר בתקופות קדומות נחשב צבע השני לסמל החטא שיש למרקו וללבנו. הנביא ישעיהו מטיף לעם ואומר: "לכו נא ונכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א', 18). נראה, כי הכתוב בא ללמדנו כי אפילו חטאים שקשה למרקם וללבנם, חטאים הצבועים בצבע הדם, עדיין יש אפשרות לחזרה מהם ומדרך החטא תוך התמרקות והפיכה לאדם טהור ונורמטיבי (מעניין לציין כאן את דברי "המדרש הגדול" לשמות כ"ה, ג': "תולעת שני זה הדם").

כאן המקום לחזור לתחילת הטקס ושורשו ולשאול מדוע נבחרה דווקא הפרה האדומה לשמש בשריפתה כחומר טהרה?

ובכן, על פי מחקרים היסטוריים, הפרה היוותה את אחד מאלי מצרים הקדמונים (כינוייה במצרית עתיקה: חתחור). הפרה נחשבה כאל עליון ובורא, והמצרים ערכו פולחנים קבועים לפרה ( מענין לציין בעניין זה, כי בהודו של ימינו עדיין נחשבת הפרה לקדושה). יתכן מאוד, כי ה' חפץ למגר את פולחן הפרה שככל הניראה מושרש היה חזק בערב רב שעלה עם בני ישראל ממצרים, ולראייה- ניתן לראות כיצד הובילו הללו את העם לחטא- העגל. במילים אחרות, עיקור פולחן הפרה והשמדתו הטוטאלית מקרב עם העבדים היוצא לחירות, הצריך את שחיטתה ופיזור אפרה עד דק. כאן נציין, כי גם עמים אחרים באותה תקופה ראו באפר ובצבע אדום כאמצעי הגנה כנגד רוחות רעות ובכללם רוח המת, אך אף עם לא נדרש לאתר דווקא פרה אדומה לצורך תהליך ההיטהרות וההגנה מפני טומאת המת. דרישה כזו הופנתה על- ידי ה' אך ורק לעם- ישראל. אכן, עדיין קשה לנו הכלל, כי כל המשתתף בפעולות המיועדות לטיהור מטומאת המת נטמא בטומאה כלשהיא בעצמו, דהיינו הפרה המטהרת את הטמאים, מטמאה את הטהורים.

כיצד ניתן לתרץ דיסוננס שכזה?
הננו יכולים אך להניח, כי, ככל הנראה, כל עוד הפרה בשלמותה, הרי שטומאת הפולחן המצרי שורה על כל מי שמשתתף בטקס. רק לאחר שמהפרה נותר אפר, דהיינו היא מתכלה בכיליון אחרון וסופי, כי אז הופך האפר להיות בעל כוחות טיהור. במילים אחרות, עם שריפתו הטוטאלית של אל-מצרים, היא הפרה האדומה, מתחיל הליך של התחדשות והטהרות בעם.
ניסינו לגעת כאן, בדלות שכלנו ובקוצר בינתנו, אך בקורטוב מטקס הפרה האדומה על ספיחיו ומורכבותו, וברור כי עדיין רב הנסתר על הנגלה בענין זה.
לעילוי נשמת אמי- הורתי חנה שריפי בת חוסני ע"ה, אשר נלב"ע ביום כ' באדר ב 'התשס"ה.

בלוגים, דעות, נתניה נט