פרשת השבוע "בלק"

"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים" (במדבר כד' 5-6)

בין כל אירועי העם בנדודים במדבר, מסתופף לו סיפור מוזר על מלך מואבי, שחש אימה ופחד מבני ישראל, המתקרבים אל ארצו. "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". הוא שולח את בלעם, מכשף הארמון, לקלל את העם. בלעם מסרב לשליחי המלך בטענה, שהאלוהים מתנגד לכך. רק לאחר התגלות האלוהים אליו והבטחתו, שהוא בלעם, יאמר רק את מה שהאל ישים בפיו, הוא נענה לדרישת המלך. בדרך למואב נשלח מלאך לעמוד בדרכו של בלעם עם חרב שלופה. בלעם אינו רואה את המלאך ורק האתון עליה הוא רכוב מנסה להתחמק. לאחר שאלוהים "פוקח" את עיני בלעם הוא רואה את המלאך."וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו". בהמשך הפרשה מעלה בלעם קרבנות ומברך את העם שלוש פעמים. בכל פעם משנה מלך מואב את מקום הקרבן בתקווה, שהפעם הוא יקלל את העם ובכל פעם הוא מברכו. במקרה זה משנה מקום לא שנה את מזלו של בלק.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

חוש הראיה, הינו מרכז הסיפור. בלק שאינו מכיר את עם ישראל, אלא מסיפורים בלבד, משוכנע שהעם חזק, מלוכד ומאמין באל החזק, שעוזר לו לעמוד בכל תלאות המדבר. אם היה בלק כ-"זבוב על הקיר" בקרב העם, הרי שהיה בטוח שהוא יכול לנצח אותם ולא היה חושש מהם. (זה מזכיר את נאצר שטען, שאם מצרים תעשה שלום, אנו, עם ישראל, אנחנו נאכל אחד את השני. עצוב...)
על בלעם נאמר שהוא שתום עין. הוא איננו רואה את מלאך ה' כאתונו ומנסה להרוג אותה כשהיא מתחמקת מהמלאך. לאחר שעיניו נפקחות הוא רואה, גם את המלאך וגם את העם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". לאחר שהוא משנה את זוית הראיה שלו, הוא רואה את גבורתו של העם ככתוב: "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". ובפעם השלישית, בעומדו על ראש ההר, ומביט בעם מלמעלה, הוא רואה אותו בתפארתו: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם". זוית הראיה של בלק ובלעם משתנה בכל אחת משלוש הפעמים, למרות זאת בלק איננו משנה את הפרספקטיבה שלו ואילו בלעם רואה בכל פעם משהו אחר.
"דווקא הגבר שתום העין, מסתבר, מסוגל לראות את המהות העמוקה של הדברים, שאינה נראית לעין. ממקום עמדו על ההר הוא מסוגל לראות תמונה שהעם היושבים בעמק אינם מסוגלים לראות - הוא רואה את התמונה הגדולה, הוא חוזה, כלומר, רואה את החזון, את הפוטנציאל". (הרבה אילה שעשוע-מירון)

והיום?

פעמים רבות אני שומעת בקרבתי אמירות קשות על הארץ שלנו ואנשיה. גם אני לא פעם חוטאת בכך. התורים הארוכים ואלה המנסים לעקפם, נותני השירות שמבטם קפוא וידיהם קפוצה, במיוחד בימי הקיץ החמים. הנהגים חסרי הסבלנות הצופרים ואלה החותכים בכביש. אז כל זה נכון, אך יחד עם זה צריך לראות גם את הארץ היפה ואנשיה: העמותות הקמות חליפות לבקרים לתמוך בחברה החלשה, רב זה או אחר המפרש לקולא את ההלכה לטובת מאמיניו וגם לטובת אלה שלא. את הספרות העניפה לדורותיה והשירה העברית הנוגעת בנשמת האדם. את הנופים, מזג האויר המתחלף והאוכל. את חיוך הילדים וחיבוק המשפחה. אל לנו לראות רק חושך מולנו. אם רק נשכיל להרכיב זוג משקפיים אחר, נוכל לראות את הקשיים כאתגרי ואת הנפילות כתחילתה של עליה. מה יפה שירו של נתן אלתרמן:

"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד
זה לא טוב אומרים כולם, אפילו רע מאוד
יש אדם רואה הכל באפלה קודרת
זו אותה המחלה רק בצורה אחרת.

אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות..."

ובימים טרופים אלה, בהם כל אם ואב חוששים לילדיהם הקטנים, עלינו להכיר את אלה המטפלים בילדינו, עוד לפני שאנו שולחים אליהם, לשוחח עמם ולנסות להבין, מעבר למילים, מה מניע אותם. כדאי לנו לשוחח עם הורי חבריהם לגן ולכיתה ולהיות עירניים.
לא היסטריים, רובנו אנשים טובים, רק זהירים.
ונזכור: דברים רואים מכאן, לא רואים משם.