יום השנה לפטירתו של הרב שמעון גבאי זצ"ל

הדברים נכתבו לזכרו של הרב שמעון גבאי זצ"ל שהשבוע חל יום פטירתו

"מה הוא יבין החבר הזה?! הוא לא גדל בנתניה של הרב גבאי!"

הרב שמעון גבאי זצ"ל | באדיבות מכון תפארת

בית המדרש של הישיבה הבני – ברקית היה מלא בבחורים השקועים בלימודם. השעה, כמעט עשר בלילה. בעוד כחצי שעה, נסגור את ספרי הלימוד ונתארגן לשינה בחדרי הפנימיה. המשגיח (המנהל החינוכי) היקר והאהוב, ישב במזרח בית המדרש והעביר את מבטו על עשרות הבחורים. מידי פעם ניגש אליו בחור לשאול שאלה, להתייעץ ולקבל תשובה ודרך חיים.
למשגיח שלי היה מנהג קבוע, אפילו עיקרון של ברזל. כשנכנס הורה של אחד הבחורים לבית המדרש, הוא היה נעמד מלא קומתו. "מבחינתי, ההורים שלכם הם צדיקים גדולים. אלו שמוותרים ומוכנים להיפרד מבנם שבקושי עשה בר מצווה, למשך כמעט חודש ברציפות. וכל זה כדי לזכות שיצא צדיק ותלמיד חכם. הם גדולי דור ולכן אני קם לכבודם מלא הערכה". התרגלנו לראות את המחזה הזה. הורה נכנס והמשגיח קם מהכיסא ומקבל אותו במאור פנים. זה היה מנהג שגרתי, עד כדי כך שלפעמים לא היינו שמים לב לאורחים הנכנסים וממשיכים ללמוד כרגיל.
אבל הפעם המשגיח פשוט זינק מהכיסא, קפץ כנשוך נחש. חברי ניסו לראות מיהו האורח שגרם להתרגשות הזו. ולא הכירו אותו, הוא לא היה נראה כמו הורה של אף אחד מאתנו. כשהיו מגיעים רבנים גדולים לבקר, היינו יודעים על כך מספר ימים קודם ומתארגנים לכך. חברי העיר אותי ממחשבותיי ושאל "שמעון, אתה מכיר את מי שנכנס?". הרמתי את עיני והתרגשתי מאד. סופרים אחרים היו משתמשים בנוסחים יותר דרמטיים, מעוררי צמרמורת. אבל התחושות הללו עוברות עלי רק עכשיו כשעולים לפני זיכרונות אותו ערב. אז... פשוט התרגשתי ותחושת חום מילאה את כולי.
"מי זה?" שואל שוב החבר. "הרב שמעון גבאי" עניתי בחיוך מבויש. חברי משך בכתפיו "לא מכיר.. למה אתה כזה נרגש?! אתה מכיר אותו?". אודה ולא אבוש, לא ידעתי מה לענות לו. מאיפה להתחיל? מהסיבה שהורי בחרו לי את שמי?! מהסיפורים של אבא בלילות על תקופת לימודיו בישיבה "היינו בקושי חמישה בחורים, ישבנו לשמוע את השיעור של הרב מהשעה 9 בבוקר עד 5 אחה"צ, ברציפות...". מהתקופות שהוא שיחק את תפקיד הסבא. כשהיינו חוזרים מבית הספר, היישר לביתו. לאכול ארוחת צהריים, לשחק בחצר, ואחר כך גם לישון בלילה. ולקבל הודעה משמחת מאבא על הולדת אח נוסף "בשעה טובה, אמא עם התינוק בבית החולים. אחרי בית הספר, תלכו לבית הרב".
מה הוא יבין החבר הזה?! הוא לא גדל בנתניה של הרב גבאי! הוא לא זכה פעם אחת לקבל ממנו ברכת "שבת שלום" אחר התפילה ולהרגיש למשך מספר שניות, שעולמו של הרב נעצר רק בשבילו. הוא לא הכיר את נתניה שלפני הרב גבאי, הוא לא גדל על קריאת המגילה, על הקינות בתשעה באב ועל סיפורי החורבן אל תוך הלילה.
"עזוב, אתה לא מכיר. וחבל!" עניתי. וכבר ציפיתי לסיום שיחת הרבנים. לרגע בו הוא ייצא מבית המדרש ואזכה לומר לו "שלום". כן כן... רק "שלום", זה יספיק לי להמון זמן. "שלום" של הרב גבאי נתן כוחות לתקופה ארוכה. "שלום" מלא בחום ובאהבת ישראל. יבין אותי רק מי שזכה ל"שלום של הרב גבאי" ופעם אחת, בהחלט מספיקה.
שיחת הרבנים התארכה, היה להם הרבה על מה לדבר. הערכה ההדדית שלהם הייתה ידועה לי. הם למדו יחד בצעירותם ורכשו כבוד אחד לשני. לרגע לא שמתי לב והשיחה הסתיימה והרב עזב את האולם.
"הרב שלך יצא..." הקפיץ אותי החבר. זינקתי מהמקום ורצתי החוצה. ידעתי ש"זמן מיותר" זה משהו שהרב לא מכיר, הוא בטוח ממהר לאן שהוא. "אני חייב להספיק אותו לפני שהוא ילך... אם הוא היה יודע שאני לומד בישיבה הזו, הוא בטוח היה ניגש לשאול בשלומי. למה שידע או יזכור? השנה האחרונה שלמדתי במסגרת שלו הייתה לפני יותר מ-5 שנים. כבר כמעט עשרים שנה הוא שולח עשרות בחורים לעשרות ישיבות בארץ. למה שיזכור רק אותי?" יצאתי החוצה, הוא עמד עם הגב אלי יחד עם הנהג שהיה נראה ממהר מאד. עמדתי מאחוריו כשאני מחשב את המילים שאוציא מפי ואז שמעתי אותו אומר "רגע, שמעון סבח לומד כאן. אני נכנס לראות מה שלומו ויוצא. עניין של 2 דק'" הוא הסתובב והחיוך נמסך על פניו "שימע'ן מה שלומך? איך אתה מרגיש. אתה נראה טוב, אני רואה שאתה בסדר. חסר לך משהו? אתה רוצה שאקפוץ לחנות להביא לך?". והליטוף על הלחי עם היד החמימה והמלטפת שעוד הספיקה לתחוב לי שטר קטן ביד "קח, שיהיה לך קצת דמי כיס".
ישנתי טוב ב\מאותו לילה... עד אותו לילה...
כותב בדמע ובגעגוע