נפרדים מיוחאי בן זכריה ז"ל

יוחאי בן זכריה היה במסיבה ברעים יחד עם חברתו הטובה דניאל כהן, שהייתה עבורו הרבה יותר מאחות. הם גילו תושייה ועשו מאמצים כבירים להתחבא, אבל לא היה להם סיכוי מול המתקפה הרצחנית של חמאס ושניהם נרצחו. האב גולן ובת הזוג אבישג כחלון מספרים בכאב על הרגעים האחרונים בין ייאוש לתקווה, עד הבשורה המרה ועל הלב הענק שהפסיק לפעום

שום דבר לא מכין אותך לראיונות עם אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. לא עם אב שקבר את בנו ועדיין חש את טוב ליבו בכל רגע ורגע במהלך השבעה, ולא עם בת זוג שקברה את אהוב ליבה ומספרת בדמעות כיצד תכננו יחד להקים משפחה. מלחמת 'חרבות ברזל' הלמה בכל העוצמה בעם ישראל, ונדמה שלסיפורי הטרגדיה הבלתי אפשריים, כמו גם לכאב, פשוט אין סוף.

יוחאי בן זכריה ז"ל, רק בן 23, תושב נתניה, היה במסיבת הדמים ברעים יחד עם חברתו הקרובה מילדות, דניאל כהן ז"ל, חברת הקהילה הגאה ומדריכה בהוסטל בנאות אביב. השניים, שגדלו יחד בעקבות החברות הקרובה של שתי האימהות, עשו כל מאמץ לתפוס מחסה מהמתקפה הרצחנית של חמאס, אבל הפכו בעל כורחם לחלק מהאסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל.

יוחאי בן זכריה ז"ל ובת הזוג אבישג כחלון

"דיברנו בבוקר בטלפון ויוחאי אמר שיש אזעקות. ביקשתי ממנו שיתחבא. בהמשך הבנתי שהם תחת התקפת מחבלים. דניאל סיפרה שהם מתחבאים וצריכים להיות בשקט", מספר האב גולן. "פחדתי מאוד, אבל לא איבדתי תקווה ובשעה 12:00 כבר הייתי בסורוקה והשארתי פרטים".
כמו הורים רבים, גם גולן לא זכה במשך ימים ארוכים לעדכון רשמי כלשהו מגורם מוסמך, והבין כי עליו לפעול לבד. הוא נסע עם אשתו ובנו הגודל לאזור המסיבה ויחד נחשפו לזוועות שספק אם יתאוששו מהן בקרוב. רק ביום חמישי הצליח לאתר את הרכב של בנו ואסף חפצים אישיים.

"כשחזרתי מהדרום בשעה 19:00 בערב עודכנתי שהגופה של דניאל נמצאה. אמרו לי לנסוע ללהב 433 בנתב"ג, אבל לא הסכמתי. פחדתי שאולי הם בדרך אלי ולא יכולתי לתת לאשתי לשמוע את הבשורה לבד", הוא אומר בכאב.
בשישי בבוקר נסע לשם והבין את הלך הרוח, אך המתין להודעה הרשמית, ובהמשך הכין את הילדים לנורא מכל ודאג שלבית יגיעו בני משפחה וחברות של אשתו. "לא הסכמתי שיבואו אלינו. איך שנכנסתי הביתה אמרתי לה שזהו, נגמר", משחזר גולן. "עברנו שבוע רע שכולו רשע ואשתי פשוט לא מסוגלת לאכול. אני לא יודע איך נרים את עצמנו, אבל יש לי עוד שני בנים בבית ואנחנו חייבים להיות חזקים".

איזה בן אדם הוא היה?
"בן אדם נדיר שתמיד אהב לעזור לכולם מגיל קטן. אני לא אשכח איך בגיל 12 הוא ישב עם עיוור שלא מצא את הבית, התקשר אלי וחיכה שאבוא לעזור לו. בנוסף, הוא אהב מאוד חיות. כל חיה פצועה הייתה באה אלינו הביתה ואני הייתי הופך לרופא. הוא אימץ כלבה לשנה ופינק אותה ברמה שהיא הייתה שותה מים עם קרח. יש לי בסטה של פרחים שיוחאי עבד בה. כשהשתחרר מהצבא שאל אותי למה אני לא נותן פרחים לחיילים בחינם. מאז ששמנו את השלט 'פרחים לחיילים בחינם' קיבלנו הרבה יותר כבוד ויחס חם מהאנשים. זה המון בזכותו, כולו היה לב וכולם יזכרו את הלב הרחב שלו".
מה המסר שלך לעם ישראל אחרי הטרגדיה הנוראה הזו?
"אנחנו לא מוכנים שהמצב הזה יימשך ורוצים שייגמר כבר, לא משנה באיזו דרך. עכשיו זה הבן שלי ומחר הבן של אחרים. אף אבא, אמא, אח או כל בן אדם לא צריכים לחוות כאב כזה".

השיחה האחרונה

יוחאי בן זכריה ז"ל היה דמות מוכרת ואהובה מאוד בנתניה, בין השאר בשל עבודתו ארוכת השנים ב'סודוך' והן בבסטת הפרחים המשפחתית, לצד העזרה הבלתי פוסקת לזולת. על פי הערכות, בהלווייתו שנערכה בראשון השבוע נכחו כעשרת אלפים איש.
לצד המשפחה המתאבלת, מי שמתקשה להתאושש מהטרגדיה היא בת זוגו של יוחאי בחצי השנה האחרונה, אבישג כחלון. "בשעה 5:30 הייתה השיחה הראשונה. יוחאי העיר אותי ואמר כמה הוא מתגעגע, אוהב אותי, סיפר מה הם שתו והוסיף שבא לו לחזור הביתה. שעה אחרי, כשעוד הייתי רדומה, הוא התקשר שוב ואמר שסוגרים את המסיבה בגלל ירי רקטות וכולם צריכים להתקפל", היא משחזרת.
"ואז הגיעה השיחה האחרונה, בדיוק בשעה 8:09. הוא אמר לי: 'מאמי, אני רוצה שתשמעי את זה ממני ולא בחדשות. יש חדירת מחבלים, אבל אל תדאגי, הכל בסדר. אוטומטית התעוררתי לגמרי ולא הבנתי בכלל מה הוא אומר, עד ששמעתי ירי בכמויות מטורפות, צרחות של אנשים וברקע אותו מרגיע אנשים שהוא לא מכיר ואומר לאחד מהם - אחי, הייתי לוחם, תביא לי נשק. צרחתי לו 'בבקשה, אל תהיה גיבור, תברח משם', אבל הוא רק הרגיע אותי והבטיח שיעדכן, אבל גם אמר שיש לו רק 5% בסוללה".
אבישג ניסתה בכל כוחה לשמור על אופטימיות, מה גם שעד שעות הצהריים לא דיברו בכלל על המסיבה. היא עקבה מקרוב בטלוויזיה ותוך כדי דיווחה ליוחאי שמחבלים השתלטו על בסיסים ואסור להאמין לאף אחד. "מהשעה 8:36 היה רק 'וי' אחד, ומעבר לזה פחדתי להתקשר כי אולי הם מתחבאים ושחלילה לא ימצאו אותם. בהמשך נופר, בת הזוג של דניאל שלא נכחה במסיבה, כתבה לי לא להתקשר כי המחבלים עומדים מעליהם ויורים".

למרות זאת, סירבה אבישג לאבד תקווה. "חיכיתי כל הזמן שיוחאי יתקשר, ובמקביל נכנסתי להתארגן מתוך מחשבה שתכף יגידו לי שאני יכולה לצאת לאסוף אותם, אופטימיות שיא", היא מתארת. במקביל נחשפה לכך שכמות המחבלים הולכת וגדלה, כמו גם מספר ההרוגים.

"התחלתי לקבל סרטונים של חטופים ונרצחים, ועם כמה שקשה לצפות בהם עברתי אחד אחד רק כדי לוודא שהוא לא מופיע שם. בשלב הזה עוד לא העלו הרבה תמונות ולא רציתי לפרסם תמונה שלו. בערב נסענו למשטרה למסור פרטים ולבקש שיאכנו את הטלפון, אבל הסבירו לנו שברגע שהטלפון כבוי אין דרך לדעת מיקום, ולכן המיקום האחרון היה באזור המסיבה", אומרת אבישג. "יוחאי היה לוחם וסמכתי עליו שיידע לצאת מהסיטואציה הזו. כל הזמן הייתה לי תקווה שהם מתחבאים".

ביום שני כבר הפיצה את תמונתו ברחבי הארץ ברשתות החברתיות השונות. "אמרו לי לא להעלות, אבל רציתי כל פיסת מידע אפשרית והחלטתי ללכת עם האינטואיציה שלי. היה מישהו דומה לו ובכל פעם וידאתי שלא מדובר ביוחאי". אלא שככל שחלפו הימים ולא קיבלה אות חיים מאהוב ליבה, במקביל לעובדה שחבריו שבו הביתה וסיפרו שאיבדו אותו במסיבה, הלחץ הלך וגבר.
בהמשך הצליחה להגיע לחברה אחרת של דניאל שהייתה מאושפזת. "בהתחלה היא אמרה שדניאל הייתה שם עם עוד ידיד ולא אמרה שם, אבל ידעתי שהוא בחיים לא היה משאיר אותה שם לבד. היה להם קשר דם, הם היו ממש כמו אחים", היא אומרת. אותה חברה שלחה לאבישג סרטונים שלא השאירו מקום לספק. "התפללנו לנס, רציתי כל כך להאמין ושכנעתי את עצמי. בסוף יוחאי חזר, אבל לא כמו שרצינו וקיווינו", היא מסכמת בכאב.

קשר של אחד למיליון

מעבר לרגעי הסבל והכאב הנוכחיים, מתארת אבישג מערכת יחסים יוצאת דופן עם איש שכולו נתינה. "אין נתנייתי שלא הכיר את יוחאי. הוא היה אהוב מאוד ובהלוויה שלו הייתה כמות אנשים של רב. יוחאי פשוט מלאך. הוא היה הרבה דברים, אבל אחד החזקים ביותר היה הנתינה שלו לזולת. אין מצב שיתקשרו לבקש עזרה והוא לא יהיה שם בכל שעה ובכל זמן, נתינה אין סופית", היא אומרת.
עוד הוסיפה כי "אמנם חצי שנה זה לא נשמע הרבה זמן, אבל זאת הייתה אהבה כמו בספרים ובאגדות, קשר של אחד למיליון. בראשון הקרוב היינו צריכים להתחיל בנייה של יחידת דיור אצל ההורים שלו, כדי לחסוך את השכירות לקראת החתונה בסוף השנה. הוא תמיד קרה לי 'אשתי' וחברים נגנבו מזה, אבל הוא תמיד ענה שהוא בטוח בזה ב-100%. הוא השגרה שלי – גרנו יחד, קמנו יחד בבוקר, אכלנו יחד, הלכנו לישון יחד. הייתי מתקשרת לבדוק מה הוא אכל והוא תמיד בדק למה אני מתעכבת בדרך הביתה. כבר דיברנו בפתיחות על החתונה ועל כך שהוא רוצה שנביא אחריה ילדים וכמה שיותר מהר. קשר של אחד למיליון. האסימון מתחיל ליפול כשאנחנו לקראת סוף השבעה, אבל אני לא יודעת איך אמשיך מכאן. נשארתי עם חור ענק בלב והחיים שלי כבר לא ייראו אותו דבר".