שלומי זיו נחטף לעזה, משפחתו פונתה מהצפון לנתניה

שלומי זיו עבד במסיבת הטבע 'נובה' בקיבוץ רעים. לאחר ימים ארוכים ומורטי עצבים של אי ודאות קיבלה אשתו מירן את הבשורה כי נחטף לעזה. בימים אלה היא משתכנת בדירה בפולג-עיר ימים בנתניה ומספרת בראיון מרגש על התקווה הגדולה לשובו של שלומי ""אני מודה מכל הלב לקהילה בנתניה שעוטפת אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה", היא אומרת

אם חשקה נפשכם בשאיבת כוחות בימים הקשים והמורכבים של מלחמת 'חרבות ברזל', מומלץ בחום לעשות שיחת עידוד עם מירן זיו, שבעלה שלומי נמצא בשבי חמאס בעזה. האופטימיות והאמונה שהיא מפזרת לאורך השיחה במציאות בלתי אפשרית מבחינתה, ירגשו גם אדם פחות רגשן מכותב שורות אלה, ובעיקר יכולים ללמד את הקוראים והקוראות הלכה למעשה את משמעות המשפט העוצמתי מההמנון הלאומי: 'עוד לא אבדה תקוותינו'.
שלומי זיו עבד כסדרן במסיבת הטבע 'נובה' בקיבוץ רעים. בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר הוא הספיק ליצור קשר טלפוני בערך בשעה 8:15 בבוקר בהפרש של כחצי דקה עם אשתו מירן ואחותו רויטל עם מסר זהה: "אני בורח – נדבר". מאז נותק עמו הקשר ואי הוודאות הנוראית הייתה מנת חלקה של המשפחה עד יום שישי לאחר מכן, ה-13 באוקטובר, אז הגיעה קצינה למירן ובישרה לה כי בעלה 'ככל הנראה חטוף'.
"זה לא היה ודאי וחד משמעי וגם לא ידעו להעריך באיזה מצב הוא", אומרת מירן בראיון לאתר 'נתניה נט'. "בהתחלה התפרקתי, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי שזו בעצם הייתה התקווה. אם לא מצאו אותו, אז כחטוף הסבירות שהוא בחיים גבוהה יותר. יש סיכוי ותקווה".

שבועיים לאחר מכן הפכה אותה הודעה מעורפלת לרשמית, כשמירן התבשרה שבעלה מוגדר כחטוף. בהמשך אף נמסר לה שרוב הסיכויים ששלומי בחיים, מה שלא ממש הפתיע אותה. "אמרתי לקצין שלא צריך להגיד לי שהוא בחיים, אני אשתו 14 שנה ויודעת שהוא חי", היא אומרת. "שלומי בן אדם הישרדותי ולא היה לי ספק לרגע שהוא חי, גם עכשיו".

ניסית לקבל סימני חיים משבויים שחזרו מעזה?
"נתבקשנו לא לפנות לשבויים שחזרו ומאוד כיבדתי את זה, כמו שלא הייתי רוצה שיפנו לשלומי בצורה כזו. אם יש מידע שצריך להגיע אלי, הוא יגיע".
את התחושות והמחשבות לגבי שהותו כשבוי בעזה, מצליחה מירן לצבוע באור חיובי מרשים ואפילו לשמור על הומור בריא שמסייע לה בציפייה לשובו של בעלה. "אני באמת מאמינה ששלומי בסדר. הוא בן אדם כובש עם נוכחות ויכולת הסתגלות, שיודע להתאים את עצמו לסיטואציה. אנחנו מאוד מקווים שהוא נמצא עם אנשים, כי אם כן הוא דואג להם ומעביר להם את הזמן", היא מתארת. "תמיד אנחנו אומרים שהוא בטח יושב עם החוטפים שלו, מסתלבט איתם והם אפילו מכינים לו קפה. שלומי אוהב לרכוש ידע, אם בערוץ דיסקברי או ערוצי ההיסטוריה. במילה אחת – חפרן. תמיד הוא קורא לי לראות איך המציאו את הקטשופ או את השוקולד, דברים כאלה. אני כל הזמן מנסה לחשוב חיובי".

יומיים אקסטרה

מירן ושלומי זיו, בני 40, מתגוררים במושב אלקוש שבמועצה האזורית מעלה יוסף, סמוך למעלות ובקרבת הגבול עם לבנון. למרות שהם ביישוב צמוד גדר וחשופים למטחי הטילים, התקבלה משום מה החלטה שלא לפנות את המושב. עם זאת, הוצע למירן והאחות רויטל ומשפחתה לשהות בדירה בשכונת רמת פולג-עיר ימים בנתניה, מה שאפשר להן קרבה לפעילויות השונות של מטה החטופים במרכז הארץ, כך שהמשפחה החליטה להתנפנות מהיישוב.
במסגרת זו היא בקשר קרוב עם אימו של החייל החטוף ותושב העיר, איתי חן, וכן נכחה בעצרת למען החזרת החטופים וכן טקס הפרשת חלה שנערך לכבודם בנתניה. "הלכנו לסופר ואני כבר מכירה אותו בעל פה ויודעת איפה נמצא כל דבר", היא שומרת על מצב רוח מרומם. "אני מודה מכל הלב לקהילה בנתניה שעוטפת אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה. זה ממש לא מובן מאליו".
במסיבה ברעים היו עם שלומי גם אביב אליהו, בן דודה של מירן, וחברו הקרוב ג'ק מרלו. שניהם לא שרדו את הטבח הנורא. "ג'ק נמצא ירוי בשטח ואילו על אביב לא קיבלנו תשובות חד משמעיות. ככל הנראה הוא נפגע מ-אר.פי.ג'י", היא אומרת בעצב. "המשפחה שלי ושל אביב גרות במרחק 100 מ' וחציית כביש. הוא לא היה בן דודה, אלא ממש אחי הקטן. אנשים סיפרו לנו איך אביב הציל אותם במסיבה, כך שלפחות המוות שלו לא היה לשווא. אם יכול היה לבחור את המוות, כך הוא היה בוחר למות".
עוד הוסיפה כי את השבוע שקדם לטבח היא מכנה 'שבוע הפרידה'. "אכלנו יחד ארוחות בוקר, עשינו על האש והעלנו תוכניות להמשך החיים. אתה אומר לעצמך לעזאזל, כל התכנונים האלה ופתאום בא דבר כזה משום מקום".

בניגוד לתלונות רבות של משפחות החטופים על עצירת המו"מ להשבתם, גם כאן מקפידה מירן לשמור על קור רוח ותקווה. "באופן אישי אני מאמינה בכל ליבי שהמו"מ לא נעצר ועושים הכל כדי להשיב את כל החטופים הביתה", היא אומרת. "גל הירש שוחח איתי והסביר שעד לא נעשתה פעולה מעמיקה, חמאס לא היו מוכנים להיכנס למו"מ בכלל. הפעולה המבצעית היא שיצרה לחץ על חמאס וזה מה שהם מנסים לעשות כל הזמן. האמת שלא חשבתי שנגיע ל-69 יום בשבי (הריאיון נערך אתמול) ולי עוד יש יומיים אקסטרה בלעדיו, כי שלומי נסע לדרום כבר ביום חמישי, אבל אני מאמינה שלא יפקירו את החטופים שלנו".

מהיכן את שואבת את הכוחות בימים אלה?
"משלומי כמובן. הוא נותן לי המון כוח, אני מדמיינת את השיחות שלנו וכבר עסוקה ביום שאחרי. הלילה חלמתי עליו אחרי תקופה ארוכה והוא היה בטוב. אני יודעת שיהיה לא פשוט כשהוא יחזור, יכול להיות שלא ירצה לדבר, לספר ולראות אנשים, אבל אני ממש מקווה שהוא יפתיע אותי לטובה ויקבל את החום, החיבוק והאהבה של כולנו. ברור שיש הרבה אי ודאות, כי אנחנו לא באמת יודעים מה הוא עובר שם, אבל אני מנסה פחות להיחשף לעדויות ולא להכניס לעצמי דברים לראש שישאבו ממני כוחות ויורידו אותי. עם כל הכוח שיש לי עכשיו, אצטרך עוד הרבה יותר כוחות כששלומי יחזור".