עצרת תמיכה מרגשת בנתניה: "אנחנו בוכים מבפנים עד שכולם בבית"

במלאת 498 ימים לשבי חמאס, על רקע חזרתם של שלושה חטופים, התקיימה עצרת תמיכה במשפחות החטופים. חגית חן, אמו של החטוף איתי חן, חושפת אירוע מכעיס מול משרד הפנים
במוצאי שבת התקיימה מול המזרקה בקניון עיר ימים בנתניה עצרת תמיכה במשפחות 73 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס. האירוע נערך על רקע חזרתם של שגיא דקל-חן, יאיר הורן וסשה טרופנוב, ועמד בסימן 498 ימים לשבי הנמשך.
בין המשתתפים הייתה משפחתו של החייל החטוף איתי חן, כאשר אמו, חגית חן, חשפה תקרית כואבת מול משרד הפנים, שזעזעה רבים. לדבריה, קיבלה שיחה בה נאמר לה שמתקשרים לגבי בנה איתי חן ז"ל, למרות שהוא מוחזק בשבי חמאס. "אמרתי להם – איתי לא ז"ל, הוא חטוף! והמשך השיחה התנהל עם הרבה בכי והאיש היה חסר אונים מולי כי זה החוק, שאם הצבא מודיע מה שמודיע אין ברירה למשרד הפנים אלא לשנות סטטוס וזה מאוד כואב", סיפרה חגית בכאב.
חגית התייחסה גם לחזרתו של שגיא דקל-חן וציינה את ההיכרות הקרובה עם משפחתו: "יש לי אינספור שעות עם המשפחה שלו. דיברנו המון במסעות לארה"ב, והיום לראות את אביו, יונתן, מחבק אותו – זה מציף המון רגשות. לצד השמחה, זה גם קשה מאוד, כי אני לא יודעת מתי יחזירו את איתי שלי".
דן חן, אחיה של חגית חן, נשא אף הוא דברים והוקיר את המשתתפים בעצרת: "חשוב לי להגיע יותר מהכול ולהגיד תודה לכולכם. אתם לא מבינים שבלי התמיכה פה ובשאר המקומות, לא היינו יכולים להעביר את השנה וחצי האלו של סיוט שאינו נגמר. תודה ששבוע אחרי שבוע אתם בוחרים להיות איתנו, כדי שאנחנו לא נהיה לבד".
רועי חן, אחיו של איתי, דיבר על הצער על נפילתו של שלמה מנצור ז"ל ועל השמחה המהולה בכאב עם חזרתם של החטופים:
"מצד אחד, אני חוגג את חזרתם של שגיא, סשה ויאיר – ומוריד את השלטים שלהם. מצד שני, הלב שלי שבור על שלמה שנרצח. זה מאבק ארוך, והוא עוד לא הסתיים".
זיו, בן דודה של חגית חן, דיבר על המחויבות להמשיך ולתמוך במשפחות:
"אנחנו באים לכאן כדי לפגוש אתכם, כדי להיות עם רובי, חגית, רועי ואלון, ובשביל להיות עם איתי חן. אנחנו בוכים מבפנים – לא רק עד שכולם יחזרו. אנחנו בוכים כשאנחנו רואים את החטופים שחוזרים, רזים, קשים לזיהוי. אנחנו בוכים כשאנחנו מקבלים את שמות אלו שחוזרים, ובעצב בלתי נתפס על אלו שצריכים להמשיך לחכות. ואנחנו בוכים עם חגית, אמא של איתי, שכואבת את בנה שצריך לחזור".