בסוף הרשימה: המתנה בלתי נסבלת לדיור הציבורי בנתניה

האם החד הורית לארבעה ילדים, שמשוועת לדיור ציבורי בנתניה ב-18 השנים האחרונות, החליטה לצאת להפגין במסגרת מאבק בלתי מתפשר – שהוא מנת חלקן של למעלה מ-100 משפחות ברחבי נתניה. 

אישה בלי בית – בושה

המאבק של ברנס, כאמור, ממש לא התחיל אתמול. בתחילת השנה הנוכחית הייתה ממובילות הפגנה בסניף 'עמידר' בנתניה, עת הניפו היא וחברותיה שלטים בנוסח – 'אישה בלי בית – בושה' ו'ילד בלי בית – ביזיון', תוך ניסיונות להסביר בפעם המי יודע כמה את העוול הגדול הנגרם לזכאיות הדיור הציבורי, שמשום מה במציאות של מדינת ישראל בכלל ונתניה בפרט בשלהי 2016, זכאיות לו רק על הנייר. בנוסף, תלתה ברנס שלטים בגנות שר האוצר, משה כחלון, בו כינתה אותו בוגד, ובמהלך החופש הגדול הפגינה עם חברותיה במשך 12 יום מול ביתו של שר השיכון והבינוי, יואב גלנט, במושב עמיקם.

מצוקת הילדים

המצב העגום בו שרויה משפחת ברנס נותן את אותותיו גם בילדיה של קרן. הבכור (20), אב לשניים, נמצא במעקב בבית חולים לחולי נפש ובנוסף מקבל טיפול פסיכיאטרי בשל שימוש בסמים וכדורי הרגעה לחרדות. בנה השני (18) שקיבל פטור מהצבא על סעיף נפשי, הינו חולה אפילפסיה ובעל פיגור קל. הילדים הצעירים יותר, שמן הסתם פחות מודעים לחומרת המצב, הם בני 8 ו-3. "אפילו את קצבת הילדים לקחו לי כי טוענים שיש לי חוב לביטוח לאומי", מספרת ברנס בכאב. "כיום מפקידים לי סכום של 1,300 ש"ח נטו בחשבון ובחודשים האחרונים גם אני סובלת מחרדות ומטופלת בתרופות במוסד לבריאות הנפש".

קריסה טוטאלית

לדברי ברנס, ב-18 השנים בהם היא ממתינה לשווא לדיור ציבורי, היא ומשפחתה נאלצו לעבור כמות אסטרונומית של דירות, 60 במספר. בחודש שעבר קיבלה סיוע בשכר דירה מעמידר בסכום של 3,135 ש"ח, אבל בתחילת אוקטובר יסתיים החוזה ופתרון לא נראה באופק.
"אני פונה למנהל האכלוס ומנהלת חריגים ומבקשת שיכירו בי כזכאית לחלופת דירה ויאכלסו אותי מיידית", היא אומרת בייאוש. "המקרה שלי מספיק חריג, עברתי כבר 60 דירות ולא נשאר לי כסף למעברים נוספים. גם כוחות נפשיים כבר לא נשארו לי. אם לא יימצא פתרון עבורי ב-7 באוקטובר אמצא את עצמי ברחוב. אין לי חוזה, אין לי ערבים, אין תלושי משכורת וחשבון הבנק שלי מעוקל ומוגבל".
איך בכלל מתפקדים במצב כזה?
"יש ימים שאני נסגרת בבית ורק בוכה. הגדולים הולכים להביא את הילדים הקטנים מהמסגרות שלהם, או שאני נעזרת בחברות. הכל תלוי איך אני קמה באותו יום. אין לי פתרון, וככל הנראה בתחילת אוקטובר אני אורזת ונוחתת בכיכר העצמאות בנתניה עם אוהל וארבעה ילדים. משרד השיכון עשה לי עוול גדול, ובמקום לשים אותי ברשימה של החלפת דירה שמו אותי ברשימה של מועמדת לדירה ציבורית. אם הייתי ברשימה הראשונה כבר מזמן היו מאכלסים אותי בדירה. די, לא יכולה יותר. הייתי אשה עובדת ובשלושה חודשים קרסתי במכה אחת, כלכלית ונפשית. עם יד על הלב, כבר קשה לי להאמין שיימצא פתרון עבורי".