האקדמיה מגיעה לשכונה: המיזם הייחודי והמרגש שנחנך בנתניה דסש טהיי-מלס | צילום: יוליה אורמן

הנגשת ידע, כלים אקדמיים, פתרונות לאתגרים חברתיים ותחושת מסוגלות ועשייה. הפעילה החברתית דסש טהיי-מלס פיתחה מיזם יוצא דופן, במסגרתו יגיעו מיטב המרצים והמומחים בתחומם להרצאות בשכונות בנתניה, ויחזקו את הקשר בין האקדמיה לבני הקהילה האתיופית. בראיון היא מספרת על המחקר העצמאי שביצעה, פיצוח הפערים, חנוכת הפרויקט והפניות שקיבלה כדי לקיים אותו גם בערים אחרות. "אם המיזם יצליח הוא יוביל למהפכה בקהילה, לא פחות", היא אומרת 

מי שהגיע בתחילת השבוע לבית הידידות ברחוב נחמה וינר 6 בנתניה לא יכול היה שלא לחוש בהתרגשות שבאוויר, עם השקת המיזם 'אקדמיה בשכונה', הפועל לחיזוק הקשר בין האקדמיה לקהילה האתיופית. במסגרת זו, צפויים מיטב המרצים והמומחים בתחומם להגיע להרצאות בשכונות בנתניה במגוון נושאים, בהם כלכלה, פסיכולוגיה, משפטים, פוליטיקה ופילוסופיה, כאשר כל הנושאים יתייחסו להיבטים הייחודיים של הקהילה.

יריית הפתיחה התקיימה ביום ראשון, כאשר למעמד ההשקה הגיעו בין השאר חברי הכנסת משה סולומון וצגה מלקו, חבר הכנסת לשעבר גדי יברקן, חבר המועצה ים קרן וחבר המועצה לשעבר, אהרון אורגד. האירוע נפתח בברכה מרגשת של קייס ירגה דמלאו, שבירך על הפרויקט ואף נשא תפילה לשלומם של חיילי צה"ל וחזרתם של החטופים הביתה לשלום. בהמשך התקיימה ההרצאה הראשונה בנושא 'פוליטיקה וקהילה' של האני זובידה, ד"ר למדעי המדינה, חוקר, איש תקשורת ומומחה לחברה.

פעילות קהילתית - האקדמיה מגיעה לשכונה: המיזם הייחודי והמרגש שנחנך בנתניה

בהמשך צפויות הרצאות נוספות אחת לחודשיים-שלושה. הפרויקט מיועד ליוצאי הקהילה האתיופית מכל רחבי הארץ, החל מגיל צבא ועד 45, אבל כמי שידועים בתרבות הכנסת האורחים שלהם, ברור בקרב הקהילה שהדלת פתוחה לכולם ואין מצב שמי שירצה ללמוד ולקחת חלק יישאר בחוץ.

מהות הזהות

יוזמת הפרויקט 'אקדמיה בשכונה' היא דסש טהיי-מלס, פעילה חברתית ותיקה וסטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. גדלה בקריית נורדאו וכיום מתגוררת בקריית השרון. חשוב לציין כי היא עומדת מאחורי יוזמה מבורכת נוספת בשם 'הולכות בתלם' – תוכנית הכשרה ארצית לצעירות יוצאות אתיופיה כהכנה לעולם האמיתי ולעולם התעסוקה המשתנה. שני מחזורים של התוכנית כבר התקיימו ובימים אלה נערכים חיפושים אחר מקורות מימון למחזור הבא.

"עשיתי מחקר עצמאי ארוך על מנת לפצח את הפערים האמיתיים של הקהילה ולחשוב על פתרונות עומק, ולא רק פלסטרים וטיפול שטחי", היא אומרת בראיון ל'נתניה נט'. "עד אז היו הרבה ארגונים, עמותות ומשאבים שהביעו נכונות לקדם את הקהילה, אבל בפועל דשדשנו במקום. הבנתי שמשהו לא עובד וצריך לעשות ריסטרט".

המחקר הוביל את דסש למספר נושאים עיקריים – מצב כלכלי, תעסוקה הולמת וכן השכלה גבוהה ובלתי פורמלית. "אלה הנושאים הבוערים בכולם ואנחנו חייבים לגעת בשורש הבעיה ובעיקר בנושא הזהות", היא אומרת. "יש ליוצאי אתיופיה הרבה קונפליקטים יומיומיים בנושא, אם על בסיס זהות דתית, שחור מול לבן, בסיס מקצועי ובעצם בכל היבט בחיים, וזה יוצר הרבה בעיות. אדם בלי זהות מגובשת מסתובב תלוש בעולם. קשה לחיות ולקבל החלטות משמעותיות כשאתה למעשה לא יודע מי אתה".

פעילות קהילתית - האקדמיה מגיעה לשכונה: המיזם הייחודי והמרגש שנחנך בנתניה

על הרצאת הפתיחה בפרויקט הנוכחי היא מספרת: "ד"ר זובידה מביא פרשנות מעניינת ושונה שגורמת לחשיבה מחוץ לקופסה. הוא מדבר על זה שהמרחב פוליטי וכל בחירה היא פוליטית ובעלת משמעות, בטח מהשכונות. הוא מסביר איך כוח קהילתי מתורגם לכוח פוליטי. היה לי חשוב להתחיל בנושא הזה והבנתי כמה הפוליטיקה בעצם לא למעלה אלא ברחוב, בבית, בעבודה, בוועדים של הגנים ובתי הספר ובעצם בכל היבט בחיים. להבדיל, בקהילה שלנו מאוד סולדים מפוליטיקה, זה לא נגיש, רחוק ולכאורה לא נוגע לחיי היומיום. היה מדהים לראות את ההתלהבות מההרצאה ואיך החברים ביקשו לא לעבור לנושא אחר ולהישאר בזה. מבחינתי זו הצלחה אדירה, עם הבנת החשיבות של כללי המשחק הפוליטיים. הם קיבלו פתרונות פרקטיים ואפשרות להתארגן, ופתאום העיסוק בזה נראה אפשרי ולא בשמיים".

קופאית כמשל

כאמור, היוזמה האישית של דסש קורמת עור וגידים. בית הידידות פתח את שעריו בפני הפרויקט, והיא עצמה פנתה למרצים וסיכמה עמם על הרצאות במחיר סמלי עבור הקהילה. "יש לי מאגר מדהים של מרצים לשנתיים הקרובות, ביניהם מיכל דליות (סופר נני), יובל אברמוביץ' ויפעת ביטון", היא מספרת בגאווה. "במקביל, אני מחפשת שיתופי פעולה נוספים על מנת להרים את הפרויקט ולהפוך אותו לעוצמתי עוד יותר. אני מתייחסת לשנה הזו כפיילוט על מנת להבין ולדייק את התוכן. זה סופר חשוב ויעשה את ההבדל. אם זה יצליח כמו שאני מדמיינת, תהיה כאן לא פחות מאשר מהפכה בקהילה".

על מטרות הפרויקט היא מרחיבה: "לעודד השכלה גבוהה והשכלה בלתי פורמלית, לחשוף את בני הקהילה לידע חדש ומעניין וכן להעניק להם כלים פרקטיים חיצוניים. בעבר התנדבתי במקום שסייע לילדים בהכנת שיעורי בית, פעילויות וחוגים שונים, ושאלתי ילדה בת 12 מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא ענתה לי – קופאית. בשלב הראשון זה מאוד מכעיס ושם נפל לי האסימון שזו הסביבה וזה הידע. איך תחלום רחוק ותחליט נכון אם אתה לא יודע מה הגבולות ומה האופציות?".

עוד הוסיפה כי "לכן חשוב לי מאוד גם לקדם בתוך הקהילה דיון ענייני על בסיס נתונים. יש לא מעט סוגיות בוערות, אבל הרבה פעמים עולות אמוציות ואי אפשר לקבל החלטות. הייתי במשך הרבה שנים חלק מהמחאות וההפגנות בנושאים האלה, והיום אני רוצה לשים את הפוקוס בתוך הקהילה, עם היבטים של מסוגלות ואחריות אישית. לא ממקום שאנחנו אשמים, אלא עבודה פנים קהילתית שתוביל לכך שנהיה מובילים ולא מובלים".

כמו שכבר הבנתם, דסש נחושה בדעתה לכבוש יעד אחר יעד ולא מתכוונת לעצור עד שהמהפך בקרב בני הקהילה יושלם. "היה חשוב לי מאוד להתחיל ממקום של משאבים קהילתיים ורוחניים ומשם הגיעה ברכתו של הקייס", היא אומרת. "היה מרגש מאוד כשהוא התפלל עבור המדינה, החיילים והחטופים, וכשסיים כולם אמרו 'אמן' ללא יוצא מן הכלל. זה בא ממקום של כוח ולא של קורבנות ומסכנות. אני מזהה המון משאבים, אוצרות תרבותיים ומורשת ענפה וחשובה, ולמעשה רואה ביהדות של יוצאי אתיופיה פתרון לכל מה שמתחולל בעם. אנחנו המראה של החברה הישראלית וחשוב שכולם יבינו שאנחנו לא הבעיה, אלא הפתרון".

הרגשת שיוצאי אתיופיה צמאים לידע ואין להם גישה אליו?

"חד משמעית. אני חושבת ששני הדברים קורים במקביל – כשאתה עסוק בהישרדות, אתה לא עוצר לרגע ושואל מה חסר לי. מצד שני, כשמנגישים ומביאים עד אליך את התוכן הרלוונטי והמדויק עם הסוגיות שבוערות בנו, יש היענות. אנשים כבר מחכים לפעילות הבאה וזה מדהים".

לאן את שואפת להוביל את הפרויקט בעתיד?

"אני מקווה שיהיה ארגון שיתמוך בי והפרויקט יתרחב לערים נוספות. כבר קיבלתי פניות מראשון לציון, אשקלון וחריש. יש ביקוש, אנשים צמאים לזה ומבינים את הפוטנציאל. בשלב הבא הייתי רוצה לעשות חיבור בין מוסדות אקדמיים לפרויקט, כך שלמשל סדרה של הרצאות תקנה נקודות זכות בתואר או אפשרות להיכנס לאוניברסיטה".

לסיום, מה החלום הגדול שלך?

"אני חושבת שהרצון העמוק הוא לתת תקווה לאנשים. בעיות של כלכלה, גזענות, תרבות ושפה מובילות לחוסר אונים שדרכו קשה לראות את האור. אני לא מקבלת את זה וחייבת לתת את התקווה לאנשים לראות את האור, להבין שיש להם מסוגלות ולאפשר להם לשבור את תקרת הזכוכית, לפרוץ גבולות ולצלוח את האתגרים העומדים בפניהם בצורה הטובה ביותר"