פרידה מסימה אדרי ז"ל, האמא של מועדון הכדורגל בית"ר נתניה

העלייה לרגל לדוכן הספרים, הסנדוויצ'ים עם השניצל בדרך למשחקים, הקללות לשחקנים ולשופטים והכבוד מאוהדי היריבה. סימה אדרי, האמא המיתולוגית והרוח החיה מאחורי בית"ר נתניה, הלכה השבוע לעולמה. הבן מומו אדרי ומשה גלאם, שכיכבו אז על כר הדשא, משחזרים חוויות בלתי נשכחות מהימים העליזים של אמצע שנות ה-80 ונפרדים מאגדה שהייתה באמת

הדור הנוכחי של אוהדי הכדורגל בעיר לא זכה להכיר את בית"ר נתניה, שם דבר בכדורגל הישראלי באמצע שנות ה-80 ומי שחתומה על עלייה של שתי ליגות תוך שנתיים מליגה א' ועד עונה היסטורית בליגה הבכירה, שהייתה אז הלאומית.

השבוע הלכה לעולמה סימה אדרי ז"ל, האמא המיתולוגית של הקבוצה ומי ששניים מבניה – יוסי (קרלוס) ושלמה (מומו) אדרי, כיכבו באותם ימים על כר הדשא. כל מי שהכיר את סימה, שנפטרה בגיל 86 וחצי, לא ישכח אותה לעולם - אישה שגידלה לבדה שנים ארוכות 7 ילדים, אבל שמרה תמיד אמונים גם לקבוצת הכדורגל האהובה שלה.

"אמא שלנו הייתה האמא של הקבוצה. סופר דומיננטית, מגיעה לאימונים ולמשחקים, עולה ליציע, מקללת שופטים ושחקנים יריבים – פשוט קונצרט בפני עצמה", מספר הבן ושחקן הקבוצה באותם ימים, מומו אדרי. "היא הייתה נוסעת איתנו באוטובוס של הקבוצה ותמיד הביאה צידנית עם אוכל לשחקנים ולאוהדים, בעיקר פיתות ובאגטים עם שניצלים וגם פירות".

ביציע, נזכר מומו, שמעו רק קול אחד חזק וברור – של אמא סימה. "אני ואחי יוסי היינו מבקיעים הרבה שערים ומביכים את הקבוצות היריבות. האוהדים של היריבה היו קמים ומקללים אותנו, ומה לעשות – רוב הקללות היו על האמא. היא הייתה קמה עליהם ואומרת – 'הנה אמא שלהם פה, בואו תראו לי מה הייתם עושים'. הם תמיד היו מתנצלים אחר כך ומכבדים אותה. היא לא עשתה חשבון, הייתה אישה מצחיקה והריצה קטעים על כולם".

לסימה היה גם דוכן ספרים מיתולוגי ברחוב שער הגיא במרכז העיר שכלל חוברות, יומנים ורומנים שאפיינו את רוח התקופה. "הייתה שם עלייה לרגל של שחקני כדורגל", אומר מומו. "אנשים היו מגיעים לקחת ספרים גם מחוץ לעיר. אני ואחי יוסי תמיד היינו שומרים שלא יגנבו, אבל גם כשאמא קלטה ש'סוחבים' תמיד אמרה להם – 'זה בסדר, אתם יכולים לקחת'. היינו הולכים איתה ברחוב ואנשים היו קופצים עליה בחיבוקים ונשיקות. כזו היא הייתה, כוכבת".

"סימה ז"ל הייתה האמא של מאות כדורגלנים בבית"ר נתניה. כשהילדים שלה יוסי ומומו שיחקו בקבוצה, הם היו שותפים לעלייה היסטורית לליגה הבכירה, עם שייע פייגנבוים כמאמן ואני כנער שעלה בגיל צעיר לבוגרים", אומר משה גלאם, הכישרון הגדול ביותר שגדל במועדון ובהמשך נמכר למכבי חיפה, עמה זכה באליפות, ושיחק גם בנבחרת ישראל. "היא ליוותה אותי לאורך שנים ופגשנו אותנו המון בדוכן הספרים שלה בעיר. כולם היו מתקבצים אצלה – לפני משחקים ואחריהם".

"כמובן שהיא הייתה נוסעת איתנו באוטובוס השחקנים, מלווה, מעודדת, צועקת, מקללת שחקנים יריבים ובקיצור, נלחמת בכל העולם עבור ההצלחה של בית"ר נתניה", מוסיף גלאם. "בכל מחלקת הנוער כולל קבוצות הילדים, לא היה אחד שלא הכיר את אמא סימה. היא האישה הכי מזוהה עם המועדון הזה".

בין עופות לחולצות

מעבר לכדורגל, הייתה כאמור גם את אמא סימה, שהכירה את בעלה קרלוס כשהייתה בת 15 וכעבור שנתיים נישאה לו. המשפחה התגוררה בשכונת בן ציון, בהמשך בסלע ומשם עברה לדורה. האב קרלוס היה שחקן כדורגל, וכשהבן יוסי הלך לצפות בו בילדותו והכדור היה טס ליציע, כולם היו צועקים לו 'תביא את הכדור, קרלוס קטן', ומאז הכינוי נדבק.

בגיל 46 נפטר קרלוס האב, וסימה המשיכה לגדל לבדה את שבעת ילדיהם. "גם בזמנים הכי קשים היא תמיד אמרה שאת אבא היא לא מחליפה בחיים", אומר מומו. "היא הייתה עובדת ב-3-4 עבודות. בזמנו הייתה חנות בשר ברחוב שטמפפר והיא הייתה מפרקת שם עופות משעת בוקר מוקדמת. כשסיימה עבדה במשק בית אצל הבעלים של החנות, ובצוהריים היה מגיע בחור מ'אופנת ברוך' עם שקי בגדים והיינו יושבים כל הילדים עם אמא ומקצצים את הקצוות של החולצות. כילד בן 13 למדתי מכונאות, עבדתי במוסך והרווחתי יפה מאוד לגילי. את הצ'קים תמיד הייתי מעביר לאמא. היינו מדברים על הכל והיה לנו ממש רומן".

בשנים האחרונות לחייה התגוררה סימה בביתו של מומו. "בכל לילה הייתי מקלח אותה, מכסה אותה בשמיכה ועושה לה מסאז'ים בידיים, בגב וברגליים", הוא מספר בהתרגשות. "גם כשכבר הייתה מונשמת בבית החולים עם צינור בפה, לא ויתרתי על הנשיקה לאמא. אין יום שלא הייתי מנשק אותה. היא הייתה מחזירה לי כיווץ בשפתיים ומתקשרת איתי עם העיניים. ארצה תמיד שיזכרו אותה כמו שהייתה – טובה, שמחה, מצחיקה ועוזרת לזולת. היא אף פעם לא פחדה לתרום גם כשהמצב לא היה מי יודע מה בבית. אמא שלי תמיד הייתה בשבילי לפני כולם וזכיתי להיות הבן שלה".

ומה עם בית"ר נתניה? לאחר הישגי השיא צבר המועדון חובות כבדים, כבר הליך פירוק וכיום נותרה רק בית"ר טוברוק, שלא נושאת עוד את שמה המקורי של הקבוצה. "אני עדיין קורא להם בית"ר טוברוק נתניה ואי אפשר לחלוק על השם והמועדון שקשור לעיר", אומר גלאם. "אני מקווה מאוד שהמועדון יידעו להנציח אותה וסומך על ראשי המערכת שיעשו את זה. יותר מזה, תקוותי שגם בעיריית נתניה יידעו להנציח את האישה המדהימה הזו – צנועה ועממית, אישה של אהבה ונתינה. אני שמח שזכיתי לגדול תחת אישה כזו ועבורי היא הייתה ממש אמא שנייה. יהי זכרה ברוך".

ומומו מסכם: "הלוואי שאלוהים יזכה אותנו ונזכה להחזיר לפעילות את בית"ר נתניה. אין לי ספק שכל שחקני העבר יירתמו לפרויקט הזה בחינם. אני ואחי כל החיים במועדון הזה ובית"ר נתניה נחרתה בליבנו לעד. מי יודע, אולי זה עוד יקרה".