ערכים, גאווה, שוויון: הכירו את השוטר הקהילתי מנתניה שפרש לגמלאות

האבן שפספסה את ראשו בסנטימטרים, הסטיגמה שניפץ על הנוער האתיופי והאתגרים הבלתי נגמרים בשכונת חפציבה. יעקב מקונן פורש לגמלאות לאחר כארבעה עשורים בשירות המדינה, ומספר על החוויות, הסכנות, התוכניות להמשך הדרך וגם שולח מסר חשוב לדור העתיד: "מאחל למשטרה להמשיך בדרך של ערכים ולקבל יותר פירגון מהאזרחים"

קשה שלא להרגיש בגאווה בקולו של רנ"ג יעקב מקונן כשהוא מסכם את הקריירה המשטרתית הענפה שלו. מי שעלה ארצה מאתיופיה אי שם בשנת 1984 ולמד באולפן לעברית לצד חשמלאות רכב, התגייס לצבא בשנת 1988 ומאז ועד היום הוא חלק אינטגרלי ממשטרת ישראל. ב-1 באפריל ייצא לחופשת פרישה בת שלושה חודשים ומה-1 ביולי ישוב להיות אזרח מן המניין לאחר כ-37 שנים וחצי בשירות המדינה.
"אני מאוד מתרגש, באתי מאהבה גדולה קודם כל לארץ ואז למשטרה. מי שלא נמצא בפנים יתקשה להבין, אבל כשאתה שם, נותן שירות למדינה שלך מאהבה ואכפתיות, יש תחושה של סיפוק גדול ואתה מלא גאווה על כך שעשית משהו טוב ומשמעותי. ככה הרגשתי במשך כל השירות שלי", הוא פותח בראיון פרישה ל'נתניה נט'.

באופן כמעט אוטומטי, כשהוא נשאל על חוויה מאתגרת במיוחד בשירות, חוזר מקונן לתפקידו האחרון כשוטר קהילתי, שהקדיש מזמנו וממרצו למען הקהילה האתיופית. "זה לא סוד שחברי הקהילה והמשטרה לא היו חברים טובים. היו הרבה בעיות, לצד סטיגמות על כך שהנוער האתיופי נחשב מסוכן, והתקבלה החלטה שצריך למנות שוטר במיוחד עבור הקהילה האתיופית. שוטר שיהיה בן הקהילה ויבין את הצרכים שלה. פנו אלי כמי שיודע מה קורה בחוץ, מוכר בשטח וסומכים עליו".

ההחלטה של מקונן לא הייתה פשוטה. הוא התלבט והתחבט בנושא במשך שבועיים לפני שנענה לאתגר. "לצד הקושי, כשעשיתי חושבים מה אני יכול לתרום לקהילה שלי, לקחתי על עצמי את תפקיד השוטר הקהילתי", הוא מספר. החיים שלו לא הפכו לקלים יותר כששובץ לגזרה שלדבריו הייתה אז 'הלוהטת והבעייתית מכולן' – שכונת חפציבה.
"השכונה לא הייתה קלה, ניידת אחת לא נכנסה לשם ואם כן הייתה נכנסת בלית ברירה, היא הייתה חוזרת עם נזקים ופנצ'רים, לצד תקיפות שוטרים ואירועים מסוג כזה", נזכר מקונן. "בני הנוער שם ראו אותי כבוגד, הם לא רצו לקבל אותי והיה לי קשה, אבל הייתה לי מטרה אחת – לשנות את המצב. אמרתי להם בפשטות – תרצו או לא תרצו אני כאן לתמיד ואעשה הכל כדי לעזור לכם. בתחילה המבוגרים נתנו יד ובהמשך גם הצעירים התאפסו. לאט לאט הגענו להבנות ולשמחתי היום זו אחת השכונות השקטות ביותר בנתניה".

במסגרת תפקידו התגייס מקונן לסייע לציבור המבוגר בקהילה, שסבל בין השאר מקשיים כלכליים. לא פעם הגיע לסייע להם בצביעת הבית, גייס עבורם תרומות מעמותות שונות ואף פנה בבקשת עזרה לעירייה וקיבל אמצעים כדי להשיג את מטרתו. "נתתי להם הרבה כוח, הייתי שם בשבילם וגם קיבלתי פירגון ופידבקים טובים", הוא אומר.

בגובה העיניים

אחת התקופות המאתגרות ביותר שחווה מקונן, הייתה בעיצומן של הפגנות קשות מצד הקהילה האתיופית, בטענה לאלימות משטרתית ויחס גזעני. שני אירועים מרכזיים שהובילו לכך היו מותו של יוסף סלאמסה בשנת 2014, על רקע טענת משפחתו כי מותו נבע מחשמול בטייזר בעת מעצר על ידי שוטרים ממשטרת זיכרון יעקב, כמה חודשים לפני מותו.
אם לא די בכך, חקירת המחלקה לחקירות שוטרים בעניין מותו של סלמסה העלתה כי השוטרים שחשמלו אותו שיקרו בחקירתם, אולם הוחלט כי דיווחם הכוזב מחייב צעדים פיקודיים ומשמעתיים ולא משפט פלילי. היועץ המשפטי לממשלה דחה את ערעורה של משפחת סלמסה, בנימוק כי "אין ראיות הקושרות את מותו של סלמסה עם התנהלות השוטרים".
אירוע נוסף היה מותו של סולומון טקה בקריית חיים בשנת 2019. קצין משטרה, שלא היה בתפקיד, הותקף באבנים על ידי ארבעה צעירים. הקצין, שחשש לחייו, ירה אל הכביש במטרה להרחיק את התוקפים. הקליע שנורה התפצל וחלק ממנו ניתז אל אחד הצעירים, סלומון טקה, והרג אותו. הפרשה הובילה להפגנות של יוצאי אתיופיה במוקדים רבים בישראל במחאה נגד שיטור יתר על בסיס צבע עור לאישום פלילי נגד הקצין היורה ולהליך משפטי אזרחי נגדו ונגד המשטרה.

"לא אשכח שכל השכונות בקהילה התקוממו והפגינו על מחלף נתניה בכביש 2", משחזר מקונן. "מצד אחד שמתי את הניידת בצד ובני הנוער שהכירו אותי שמו לי פרחים מסביב לרכב והראו שהם סומכים עלי, אבל מצד שני הותקפתי ברמה שהייתי מעולף ונזקקתי לטיפול בבית חולים, אבל גם על זה התגברתי. בסופו של דבר הגעתי לשם כדי לדאוג שאף אחד לא יפגע".
סכנת חיים ממשית חווה גם במהלך שירותו הצבאי במג"ב. "הייתי בעיקר באיו"ש עם מבצעים ליליים בתקופת האינתיפאדה, ואתה לא יודע מאיפה תבוא לך הסכנה", הוא נזכר. "הייתה אבן גדולה שנזרקה עלי ופספסה את הראש שלי בסנטימטרים. כנראה שאם היא הייתה פוגעת בי לא היינו מנהלים את השיחה הזו".

אילו הבדלים ראית לאורך השנים בהתנהלות השוטפת של המשטרה?
"האירוע הכי משמעותי שהגיע מהכנסת ולא רק בפן המשטרתי, היה שינוי כל התפישה של המשטרה כלפי הקהילה האתיופית. אז הסטיגמה שהנוער האתיופי מסוכן הייתה בשיאה וגם הנוער ידע שצריך להיזהר מהמשטרה – כולם היו דרוכים. ברגע שהקימו את מערך השיטור הקהילתי, נכנסו לשכונות, ישבו עם בני הנוער והקשיבו לצרכים שלהם, לאט לאט הנוער הפנים שהשוטרים לא נגדם וגם השוטרים הבינו שצריך שינוי בגישה. צריך להבין שהשוטרים של היום זה הנוער של פעם. הם נפגשים זה עם זה, מכירים, יודעים איך להתנהג ולפנות לחתך הגילאים הספציפי. שוטרי הקהילה משקיעים מאוד והדברים הולכים למקומות טובים. בעייתיים יש בכל העדות ובכל מקום, אבל הנוער האתיופי בסך הכל צריך שידברו איתו בגובה העיניים ולהרגיש שווה בין שווים".

עשייה והתנדבות

יעקב מקונן, 58, מתגורר במערב העיר, נשוי למלכה ואב לארבעה. בינואר 1988 התגייס למג"ב ושם למד את ערכי אהבת המדינה. כאמור, כחייל הסתובב לא פעם בשטחי איו"ש וחווה בין השאר פעילות מבצעית בג'נין, טול כרם וקלקיליה. בהמשך חתם קבע ושירת במג"ב עד שנת 2006.
לאחר מכן עבר למשטרה הכחולה ובמשך שנתיים שירת במערך הליווי מהכלא לבתי המשפט, מה שהפך בהמשך ליחידת נחשון בשב"ס. משם המשיך לתחנת פתח-תקוה שם היה שוטר סיור במשך שלוש שנים. בסוף שנת 2010 עבר לתחנת נתניה, שם היה שותף להקמת מערך השיטור העירוני שהיה אז בשלבי פיילוט. לאחר כחמש שנים הגיע כאמור לייעודו כשמונה למפקד השיטור הקהילתי במזרח נתניה, והשאר היסטוריה.

בשנים האחרונות מקונן ליווה בין השאר את בי"ס רבין בנתניה - נכנס להרצאות והיה לכתובת בכל דבר ועניין בבית ספר בנוגע להתייעצויות, פניות וכו' בהתאם לתפקידו כשוטר קהילתי. לקראת הפרישה בית הספר ערך לו טקס פרידה מכובד בנוכחות כל המורים.

מה התוכניות שלך להמשך הדרך?
"אני אדם שאוהב עשייה ואוהב לעבוד, כך שאין לי כוונה לשבת בבית. אני מתנדב בעמותת סח"י (סיירת חסד ייחודית) המפעילה עשרות קבוצות של בני נוער בכל הארץ העוסקים בנתינה לנזקקים בשכונות בהן הם חיים, ובעמותת קופת הצדקה המרכזית נתניה, העוסקת בין השאר בתרומת מזון לנזקקים. אין לי ספק שכעת יתפנה לי יותר זמן להתנדבויות".

לסיום, מה אתה מאחל לדור הבא של השוטרים?
"אני מאחל למשטרה להמשיך לשים דגש על ערכים, זה הכי חשוב. מעבר לזה, הדור הצעיר דוגל בשוויון ובשירות ללא איפה ואיפה, ואני מברך על כך. אני תמיד אומר לנוער שהמשטרה לא מגיעה כדי לעשות בלגן או להתנהג באלימות, אלא למנוע אלימות, סכנות ועבירות כדי שהאזרחים לא ייפגעו. חשוב שכל הצדדים יבינו את זה, ואז המשטרה תזכה לקבל יותר פירגון והערכה מהאזרחים".