כמות המכות שניחתו על ראשה של אסתר אבוטבול, שהלכה השבוע לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, גרמו לה לא פעם לתהות האם בכלל יש טעם לחיים. ככה זה כשבן אחד נרצח והשני נידון לשנים ארוכות בכלא. חבריה מספרים על אשה טובת לב ויפת תואר, בעלת יכולת נתינה אדירה, שהתמודדה בגבורה עם מציאות יומיומית קשה מנשוא
קצרה היריעה מלתאר את גלי הסבל שהתנפצו בזה אחר זה לאורך השנים על אסתר אבוטבול, שהלכה השבוע לעולמה לאחר מאבק במחלה קשה.
קייותה לראות את אסי מחוץ לכותלי הכלא
בלתי אפשרי להיכנס לנעליה, ובעיקר למחשבותיה, של מי שבנה נרצח ובנה השני יושב שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, אבל אסתר אבוטבול ז"ל, אמם של פרנסואה ז"ל ואסי, התמודדה בגבורה עם האסונות שניחתו עליה, כמו גם עם המחלה הארורה, הטיפולים הקשים, הניתוחים וההקרנות. חבריה הקרובים מספרים על אשה בעלת לב זהב שתמיד דאגה לכולם, ובמקביל הקפידה על הלבוש והטיפוח והציגה כלפי חוץ חזות מרשימה, שניסתה אולי להסתיר במשהו את שברון הלב המתמשך שהפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
תזכורת: אסתר אבוטבול ז"ל איבדה בשנת 2002 את בעלה לשעבר ומי שכונה 'מלך ההימורים של נתניה, פליקס אבוטבול, שנרצח. תשע שנים לאחר מכן, חרב עליה עולמה עם הירצחו של בנה פרנסואה, שנורה על ידי מתנקש. בנה השני, אסי, שהורשע בניהול ארגון פשיעה, סחיטה ואיומים, מרצה עונש מאסר בן 18 שנים, ובשנים האחרונות הקשו מאוד על אסתר את האפשרות לפגוש את בנה בכלא ללא מחיצת הזכוכית, מה שלא הוסיף כמובן למצבה הבריאותי.
לא פעם נשמעה אומרת למקורביה שאיבדה את טעם החיים, אך בד בבד המשיכה לפקוד לעיתים תכופות את קברו של פרנסואה, וקיוותה בסתר ליבה שתזכה לראות את אסי מחוץ לכתלי הכלא, מה שלא קרה בסופו של דבר.
"השמש לא תזרח יותר בנתניה"
אחת מחברותיה הקרובות ביותר של אבוטבול בשנים האחרונות היא שושי פרוג'ינו, תושבת ביתן אהרון, שמיררה לא אחת בבכי במהלך שיחתנו, עת נתבקשה להעלות זכרונות מחברתה הטובה, עליה היא מתקשה לדבר בלשון עבר. "אני לא מפסיקה להצטער ולבכות על האובדן הזה. אסתר הייתה אשה מדהימה שניסתה תמיד לפשר בין כולם ולא שפטה אף אחד, עברנו כברת דרך ארוכה יחד ואני סובלת מאוד מאז שהיא נפטרה", מספרת פרוג'ינו. "האמת שכתבתי סטאטוס על הזכרונות והחוויות שלנו יחד ועל האהבה המטורפת בינינו, אבל לא יכולתי לעמוד בפרסום ומחקתי אותו. היא הייתה יפה, קורנת וזוהרת והייתה לה המון נתינה לצד רחמנות גדולה על אנשים. למשל, הייתה משפחה אתיופית ברחוב ויצמן בנתניה, שבכל שישי באופן קבוע היא הייתה מביאה להם משלוח של לחם ועוגות ופתרה בעיות לעוד הרבה אנשים. אחרי לכתה, השמש לא תזרח יותר בנתניה".
איך התמודדה אסתר עם הרצח של פרנסואה?
"אחרי שפרנסואה נרצח המצב הקשה שלה הדרדר עוד יותר. פרנסואה היה בן מאומץ שלי וגדל אצלי בבית. מאז שהלך אסתר הדרדרה, הכאב פילח את ליבה ולא היה לה חשק לחיות. היא בכתה והתאבלה עליו בכל דרך אפשרית, ואפילו הענישה את עצמה בכך שלא אכלה את מה שהוא אהב לאכול. לא היה דומה לפרנסואה מבחינת לב, הוא היה רגיש ואוהב מאוד. הנסיבות אילצו אותו להסתובב עם החליפה הקשוחה, אבל בבית הוא היה ילד שיכולתי ללטף לו את הראש ודאג המון לי ולאמא שלו ".
על המאבק הקשה לבקר את אסי מוסיפה שושי: "אוי, היא התמוטטה מזה וכעסה על הבירוקרטיה וחוסר הצדק המשווע שנעשה בין אמא לבן. במצב של לא לראות ולא לחבק אותו, אלא עם חציצה ביניהם, היא כבר לא יכלה לנסוע לשם. כאב לה על הסגירה ההרמטית שלו ועל העונשים שקיבל, וכמובן על כך שלא התחשבו באב ובמחלה שלה, בתור אמא שכבר איבדה בן. שוב, אשה צנועה וגדולה מהחיים, שהפנימה המון כאב על אי הצדק מסביב, אבל תמיד התמודדה עם הכל בכח רצון וגאווה. איתי היא גם הייתה מדברת על המחלה שלה ועל הכאבים הנוראיים, יש לי אפילו הקלטה בה היא אמרה לי שהיא מתגעגעת ורוצה להגיע לברית של הנכד שלי, למרות שהדירה את רגליה מכל אירוע. לצערי זה לא קרה. היא לא רצתה למות ואהבה מאוד את החיים. למרות מה שעברה, תמיד הייתה בציפייה שהמחלה תחלוף, היא תתחזק ואולי תזכה לראות את אסי מחוץ לכלא ושיעשה איתו דין צדק".
אסתר אבוטבול עם אסי בנה, היתה בציפייה "אולי תזכה לראות את אסי מחוץ לכלא"
מה הזיכרונות הכי חזקים שלך ממנה?
"לא אשכח את התקופה היפה שלנו יחד כי עבורי היא הייתה הרבה יותר מחברה. לא תהיה חברות כזו לעולם, אהבנו בצורה מטורפת ויומיומית למעלה מ-14 שנה. ידעתי לשבת איתה, להאזין לה ולצחוק איתה, גם ברגעים הכי קשים. בעלי נפטר לפני שלוש וחצי שנים ושם התחילה גם השבירה שלי וחליתי. הייתי בבתי חולים ואסתר דאגה לי מאוד. אזכור תמיד את האוכל, הנתינה, החוויות בכל שבת בבוקר, ההליכות על חוף הים, הטעם הטוב בבגדים וכל הדברים היפים שאשה אוהבת היו אצלה. היינו מאוד דומות חיצונית ופנימית. כל נתניה ידעה ששושי בשביל אסתר זה יותר מאחות, עד שהגורל הפריד בינינו".
אסתר אבוטבול (מימין) ושושי פרוג'ינו
"היא היתה שבר כלי"
חבר קרוב נוסף הוא שמעון בובלי, תושב שכונת קריית השרון בנתניה: "כולם אהבו אותה. היית צריך לראות כמה אנשים היו בהלוויה. כולם הגיעו לכבד אותה ולהיפרד ממנה", מספר בובלי. "אסתר הייתה אשה משכמה ומעלה, למרות שלא ראתה הרבה רגעים של אושר בחיים שלה וסבלה הרבה. היא היתה מופנמת ולקחה הכל פנימה, אבל תמיד אמרה שיהיה בסדר. אשה שזוכרת כל אדם, מהפשוט ביותר עד רם מעל. כולם היו שווים בעיניה והיא הסתכלה עליהם בגובה העיניים".
על השפעת הרצח של פרנסואה מספר בובלי: "הרצח השפיע עליה מאוד והיא לא הלכה לאירועים תקופה ארוכה. על פניו בכל הקשור למראה החיצוני היא הייתה מראה חוסן, אבל בפנים לצערי היא היתה שבר כלי".
על המחלה: "היא אמרה לי בכל פעם שהיא בטיפולים וקשה לה מאוד, אבל מעבר לזה לא הרחיבה. שוב, רצתה להראות כלפי חוץ שהכל בסדר ושלא יראו שהיא סובלת. אסתר תמיד עשתה רושם שהכל קטן עליה, אבל ראית שבפנים האנרגיות כבו".
על הזיכרון הכי חזק שלו מאסתר אמר בובלי: "תמיד אזכור איך אסתר באה לברית של הבן שלי וביקשה שאתפלל בשבילה ובשביל הבנים שלה. זה מאוד ריגש אותי וראיתי את הדמעות בעיניים שלה. היא חסרה וכולנו נתגעגע אליה מאוד".
אסתר אבוטבול
