שומר היערות: הייעוד של עידו רסיס

עבודתו המיוחדת של עידו רסיס מצריכה לעתים זמינות של 24 שעות ביממה ובהחלט רחוקה מלענות על ההגדרה של 'עבודה שגרתית'.

ב-29 (!) השנים האחרונות עובד רסיס ביחידת הפיקוח הארצית של הקרן הקיימת לישראל, שתפקידה לאכוף את החוקים שנוגעים ליערות וכן לחזק את הבעלות ואת החזקה במקרקעי הייעור. במילים פשוטות יותר, אחראי רסיס על תחום הפיקוח – הכולל בין היתר טיפול בעברייני יערות – משליכי פסולת, כריתות וגניבות עצים, שריפות ואפילו השגות גבול. לאחרונה זכה רסיס בפרס מצטיין קק"ל לשנת 2015, וממרומי שנות נסיוניו הוא מספק הצצה מעניינת במיוחד למי ששם לנגד עיניו קודם כל את טובת היערות, ומכנה אותם בטבעיות 'הבית של כולנו'. 

"הזכייה בפרס מצטיין קק"ל היא עבורי הכרת תודה על 29 שנים של עבודה מאור ראשון ועד אור אחרון כדי לעשות את תפקידי", פותח רסיס. "האמת היא שאני בדרך כלל לא מחכה לתודה, כי עיקר התפקיד שלי הוא בעצם לדרוך על יבלות של מישהו שנושם לרווחה, כמו למשל אם הוא בא וכרת עץ במקום לקנות הסקה לבית, או מי שהחליט שדווקא ביער הוא יבנה רפת לפרות שלו ואני צריך לפנות אותו – זו עבודת שיטור ואכיפה ארוכת שנים. חשוב להדגיש שהדבר היקר ביותר בארץ הוא קרקע וכמובן השמירה עליה. אם היא מיועדת ע"פ תוכניות ליער, אז היער הוא לא רק בשבילי כעובד קק"ל, אלא גם בשבילך ובשביל כולנו. הוא הבית של כולנו ואנחנו מחויבים לשמור עליו. יש בערך שטח של מיליון וחצי דונם שייעודם יער".  

על עבודתו העניפה והמגוונת בשטח מספר עידו: "אני חוקר דליקות מוסמך ואחרי שריפות משתדל להגיע לגורם או גורמי השריפה שהם אך ורק מידי אדם, כי אצלנו, בניגוד לארצות אחרות, אין גורמים טבעיים כמו ברקים שיכולים לגרום לשריפה. בנוסף, היות והיום יקר מאוד להיכנס למטמנה רסמית, אנשים מעדיפים כגנבים בלילה לזרוק זבל בתוך היער ואז אנחנו מחויבים להתחיל לנסות לאתר את אותו רשע שהשליך פסולת ובנוסף להוכיח את זה לבית המשפט. שוב, הכל לטובת מי שבא להתארח ביער".

ודאי לא תופתעו לגלות שגם דרכי הפעולה של רסיס לאתר את עברייני היער הן מיוחדות במינן: "אנחנו מתפלשים בפסולת ומנסים למצוא מסמכים, או לחלופין שמים מצלמות אם זורק הזבל יחזור", הוא מספר. "בדרך כלל זבל קורא לזבל, ואם מישהו השליך ערימה ולא נתפס, הוא ישמח לבוא פעם נוספת כדי להשליך שוב בתקווה שלא ייתפס גם הפעם. זו עבודה של 24 שעות ביממה". 

לגבי כריתות העצים: "רוב הכריתות נעשות עם מסור מוטורי. אין דבר שקורה ביער ומישהו לא שמע וראה. אנחנו בקשר עם אנשים, מתקשרים ומנסים להגיע הכי מהר כדי לתפוס את העבריין, לעכב אותו ולהביא אותו לדין". 

"אני קורה להם ידידי היער – מי שרוצה לשמור על היער יחשוב איך הוא יכול לעזור – כלומר להודיע לנו על דברים שקורים ויפה שעה אחת קודם. כשזה קורה אז לא תיווצר ערימת זבל או אותה מדורה גדולה שמדליקים אפילו לא בזדון. אפשר לעצור ולמנוע את זה. לכן אני לא קורה לאלו שמודיעים משת"פים, אלא אנשים שדואגים קודם כל לעצמם".

לגבי השגות גבול ביערות מספר רסיס: "נניח שקנית בית שגובל ביער. מדינת ישראל מוכרת מגרשים של 400 מ' מקסימים לבית על הקרקע, אז למה שלא תגדיל בעוד שני דונם לתוך יער? זה הרבה יותר זול. היום יש מחשבים ותצלומי אוויר, עם גבולות היער וגבולות המגרשים שנמכרו, הכל בלחיצת כפתור". בניגוד למעצרים או אלימות המתקשרת למקרים של עבירות על החוק, כאן מתאר רסיס שיטת פעולה שקטה יותר: "מדברים יפה עם הבן אדם, שותים קפה יחד ומציגים לו את האפשרויות. או שיפרק את הגינה ויקים גדר בגבול המגרש שלו ולא בתוך היער, או שיובא לדין. תלוי איך מדברים – אני מאמין בפנייה לשכל ולהבנה של כל אחד – אם בעברית או בערבית. בגדול הם בוחרים את הדרך – אם זה להתמודד בבית המשפט, או לפרק לבד, מה שנקרא פינוי עצמי, אני נותן להם את הזמן ומקווה לטוב".

עבור מי שמסתובב שנים ארוכות באזור ואדי ערה, השפה הערבית הפכה לכלי עבודה נוסף לכל דבר ועניין, אבל רסיס נמנע מלבצע השוואות: "בכפרים הערביים יש לא מעט חריגות ועבירות, אבל איפה שניתן לבני עמי, בעברית, הם לא טומנים ידם בצלחת", הוא קובע. "זה לא שלמגזר הערבי יש קרניים ולעבריינים לא משנה הדת או צבע העור. השאלה היא אם אנחנו עושים את העבודה שלנו כמתחייב או לא".  

'הבסיס' של מפקח היערות עידו רסיס הינו כאמור באזור ואדי ערה, אבל במסגרת תפקידו הוא מסייר ביערות בכל רחבי הארץ. לדבריו, אירועים חריגים בתחום מתקיימים ברמה היומיומית, כשלצד עבודת השטח ישנם גם ימי משרד בהם הוא בונה תיק 'מספיק טוב' מהחומרים שצבר כדי להביא לדין את עברייני היערות. "לבנות תיק מספיק טוב שיתקבל ע"י השופט דורש זמן, ידע וזיעה", הוא משתף. 

"אני עובד הרבה מאוד באזור ואדי ערה, אבל זה לא מונע ממני לעבוד באזורים אחרים, לפי דעתו של מנהל היחידה. לפעמים אני נשלח לחורשות האקליפטוסים על יד הירדן, חוף הכרמל, אזור הסטף או פארק נחל ארזים בכניסה המערבית לירושלים. אני נמצא בכל מקום שיכול להועיל, ומשתדל להיות לפחות יומיים בשבוע במשרד כדי להכין את מה שצברתי בשאר הימים. בנוסף, יש לנו עבודה משותפת עם משטרת ישראל וגופי האכיפה השכנים, כמו הסיירת הירוקה - היחידה לפיקוח בשטחים פתוחים, רשות מקרקעי ישראל ויחידת האכיפה של משרד הפנים".

"אלה בעצם מכפלות של עיניים ושל יכולות אכיפה. אין התנגשויות, יושבים ועובדים יחד ומחליטים מי הטוב והמהיר ביותר בסילוק המפגע. אתמול למשל הייתי עם היחידה למניעת שוד העתיקות ברשות העתיקות. אם הוא אומר לי שיש לו בעיה באזור זה או אחר, ואני ממילא נמצא באזור, אני מסייע לו, וכמובן שזה עובד גם להפך. הרי לאף אחד במדינה אין מספיק תקנים וכוח אדם, אז כולם עובדים יחד". 

"ישבתי וקראתי בעיתון מעריב הישן לפני כ-30 שנה שמחפשים עובד לתפקידי פיקוח ואכיפה. ניגשתי למשרד ואני שמח שהתקבלתי. מאז אני משתדל לתת תשובות למי שמשלם לי את המשכורת. אני יוצא עם אור ראשון ובדרך כלל חוזר עם השקיעה הביתה, וכל יום הוא מעניין מאוד מחדש". 

עידו רסיס מתגורר בשכונת האירוסים בנתניה והוא בן 64 וחצי. נשוי, אב לשתי בנות וסב לשלושה נכדים "שאני מכור אליהם", הוא מדגיש. כמי שיודע שנותרו לו עוד שנתיים וחצי לפרישה, הוא כבר מביט לעבר דור העתיד: "אצלנו יוצאים בגיל 67 לפנסיה ומפנים את המקום לצעירים יותר", הוא אומר. "אני מקווה שיבואו אנשים טובים במקומי כשיגיע יומי לפרוש". 

"לא מספיק. אנשים צריכים לחשוב ששהיער הוא הבית והמקום שלהם. לשבת כמו יונה בשובך -  גם היא גם יוצאת החוצה לשטח, אבל לא מלכלכת ופוגעת בו כמונו. צריך לשמור על היער, כי לבד הוא לא נשמר. כל יום אנחנו מקווים שיהיה יותר טוב. הלוואי שהיערות יישמרו כמו שצריך ואהיה מובטל".