שנה למותה של ורדה קרן - המנהלת המיתולוגית של ביה"ס בגין ברמת פולג

בראיון חושפני ומצמרר מספר בעלה משה, על המאבק במחלת הסרטן, על הימים האחרונים של אישה, שאהב יותר מכל דבר אחר בעולם ועל אהבת אין קיץ, שניצחה את המוות. 

בעוד כשבועיים, תחלוף שנה מאז מותה הטרגי של ורדה קרן – המנהלת המיתולוגית של בית הספר היסודי "מנחם בגין" בשכונת רמת פולג. 

קרן, שניהלה את "בגין" במשך למעלה מעשור, מאז היווסדותו בשנת 2001 ועד למותה בשנת 2014, הפכה עבור ההורים והצוות הפדגוגי, לסמל ומופת של מצוינות ומקצועיות. מחנכת דגולה ומנהלת ביד רמה, קרן זכתה לאהדה ואהבה בקרב ההורים והתלמידים.
בראיון חושפני ל"נתניה נט" מספר בעלה של המנהלת המיתולוגית, משה קרן על מאבקה במחלת הסרטן, על הרגעים האחרונים ועל עוצמות נפשיות של האישה, שכולם העריכו ואהבו.

מנהלת מהלב

פגשנו את משה קרן השבוע בבית הוריו, במושב משמרת שבגוש תל מונד. על המדשאה הירוקה הזאת, לפני 35 שנה הוא נישא לורדה, האישה שאהב והעריץ יותר מכל דבר אחר בעולם. "אחרי שורדה נפטרה החלטתי להוציא יין על שמה", אמר קרן. "זה יין רוזה מיוחד במינו, בדיוק כמו שורדה הייתה. "מגנט לאנשים" – ככה הייתי מגדיר אותה. האנשים פשוט העריצו אותה, אהבו להיות בחברתה. אני זוכר, שהיינו הולכים ברחוב, פוגשים את התלמידים שלה ואת ההורים. איך שראו אותה, ישר - חיבוקים נשיקות".

בשנת 2001, הוקם ברמת פולג בית ספר צומח חדש על שמו של מנחם בגין. וורדה קרן בעלת ניסיון עשיר בתחום החינוך, התמודדה במרכז עם מועמדים נוספים, וקיבלה את תפקיד המנהלת. התפקיד הזה הפך למהות חייה.

"אין הרבה מנהלי בתי הספר, שזוכים לאהדה כל כך גדולה מהילדים והורים", אמר קרן. "בדרך כלל, הם שומרים מרחק מההורים, לא נותנים להם להתערב בהחלטות. אבל המשרד של ורדה תמיד היה פתוח בפני כולם. היא דיברה עם ההורים בגובה העיניים, הקשיבה להם, קיבלה עצות. היא התערבה אישית בכל בעיה הכי קטנה שהייתה. ידעה על הבעיות שיש לכל ילד בבית, ידעה כיצד לפתור אותן. החינוך היה בדמה. גם כשחלתה בסרטן בפעם הראשונה והחלה לקבל טיפולים כימותרפיים, ורדה קבעה אותם לימי חמישי אחרי הצהריים, כדי לא להיעדר מבית הספר".

שבוע לפני חתונת הבן, התגלה הסרטן בפעם שנייה

במאי 2012 קרן חלתה בסרטן בפעם הראשונה וזמן קצר לאחר גילוי המחלה, עברה ניתוח להסרת השחלות. זה קרה לקראת סוף שנת הלימודים ולא הרבה אנשים ידעו על הסרטן. בראשון לספטמבר 2012 קרן עמדה בשער ביה''ס בגין וקיבלה את התלמידים שלה, כשעל ראשה מטפחת המכסה את השיער, שנשר בעקבות הטיפולים. "ורדה המשיכה לעבוד כאילו שום דבר לא קרה", המשיך משה, בעלה. "הטיפולים התישו אותה, היא סבלה מבחילות ומהקאות, אבל לא עשתה לעצמה שום הנחות. היא המשיכה לעבוד בכל המרץ גם בבית אחרי שעות העבודה. שיחות טלפון עם ההורים, ישיבות צוות לתוך הלילה". 

בספטמבר 2013, כשנה וחצי לאחר גילוי הסרטן והניתוח להסרת השחלות, קרן החלה להתלונן על הכאבים ברגל. הבדיקות בקופת חולים לא העלו דבר, אך בעלה התעקש על בדיקות נוספות. בינתיים, הגיעה לביתה של משפחת קרן בשורה משמחת. רון הבן האמצעי, הודיע שהוא עומד להתחתן. תוך זמן קצר נקבע המקום המועד לחתונה. "17 לאוקטובר 2013 – זה היה התאריך", שיחזר קרן. "ההתרגשות במשפחה הייתה בשיאה. ורדה הייתה בשמיים, אבל אני לא ישנתי בלילות. עשרה ימים לפני החתונה הגיעו תוצאות הבדיקות ועיניי חשכו. הסרטן חזר, הפעם בצורה הרבה יותר קשה. הוא התפשט לכליות, לכבד ולעורק הראשי. זה שבר את ורדה, היא בכתה המון. מועד החתונה התקרב, והחלטנו לא לספר לאף אחד. בינתיים הכאבים הלכו והתעצמו. יום אחד היא אמרה: "תעשה לי טובה, תזרוק אותי מהחלון, אני לא יכולה יותר, אני רוצה למות". 

ביום החתונה, לקחתי את ורדה לספר בשעה 12 בצהריים והיא קבעה תור למאפרת בארבע. אבל אחרי שהיא חזרה מהמספרה, היא התיישבה על הספה ולא הצליחה לקום. כל הזמן חשבתי לעצמי: 'אין אני מביא אותה עכשיו לחתונה? איך אנחנו שומרים את בסוד?' בשעה חמש, ורדה קראה לי ואמרה שהיא מוכנה לצאת. הבת שלנו עזרה לה להתלבש, איפרה אותה. נתתי לורדה את כל משככי הכאבים שהיו בבית, נכנסו לרכב ונסענו לחתונה. ואז קרה פלא, הגענו לחתונה והיא שום הפכה לורדה, שכולם מכירים ואוהבים. אני לא יודע מאיפה היו לה הכוחות, אבל היא עמדה לידי בקבלת הפנים, ברכה את כל האורחים, צחקה, דיברה, בדקה שהכול עובד כמו שצריך. אחרי זה היא רקדה והשתוללה ברחבת הריקודים עם כולם. בשעה 12 בלילה, היא אמרה לי: 'משה, אני לא יכולה יותר. קח אותי הביתה'.

ידעתי, שלא נותר לה הרבה זמן חיות, אבל לא הייתי מסוגל לומר לה את האמת. 

"יומיים אחרי החתונה, נסענו לבית החולים", המשיך קרן "המפגש עם המחלקה האונקולוגית, היה מאוד קשה. לא ציפינו שהסרטן יחזור כל כך מהר, לפחות לא ב- 4-5 שנים הקרובות. אחרי יומיים של אשפוז, ורדה התחילה לקבל טיפולים מאוד אגרסיביים: 24 שעות ביממה, במשך ארבעה ימים ברציפות. ביום השלישי של הטיפולים, הייתי צריך לגרור אותה לשירותים. הייתי איתה בכל רגע ורגע, דיברתי איתה גם כשחשבתי שהיא לא שומעת. ניסיתי לעודד אותה, למרות שידעתי שגם אחרי הטיפולים, הסרטן יחזור. ידעתי גם, שלא נותר לה הרבה זמן לחיות. הסתרתי ממנה את האמת הנוראה עד לרגע האחרון, אבל בשלב מסוים, כבר לא יכולתי להסתיר יותר. יום אחד היא אמרה לי: 'די, אני רוצה לחזור הביתה! זה קשה לי, אני לא עומדת בזה. אני מרגישה שאני מאבדת צלם אנוש'. 

אחרי התייעצות עם הצוות הרפואי של המחלקה האונקולוגית בבית החולים, הוחלט שקרן תחזור לביתה ושם תמשיך לקבל טיפולים מאחות מוסמכת ומהמטפלת, שיהיו עמה בכל שעות היום. אך לא עבר זמן רב, עד שבעלה המסור משה, לקח את המושכות לידיים והקדיש את כל כולו לטיפול באשתו. "הייתי קם עם ורדה בבוקר, משכנע אותה לאכול משהו ואחרי זה מחבר אותה לנוזלים. נותן לה תרופות, עושה לה זריקות, בודק את רמת ההמוגלובין. זה הפך לרוטינה הקבועה שלנו, ובשלב מסוים כבר לא היה צורך באחות".

בין השורות הבנתי: זה הסוף, עומדים להרדים את ורדה

"ככה זה נמשך כמה חודשים, עד שיום אחד, זה היה בתחילת חודש יוני 2014, ורדה התעוררה בבוקר בחוסר שקט", שחזר קרן. "היא הסתובבה בבית הלוך ושוב, לא רגועה. נתתי לה תרופות הרגעה ועברנו את היום בשלום, אך בבוקר למחרת, היא שוב הייתה לא שקטה. הכאבים פשוט גמרו אותה, היה לה קשה לנשום. התקשרתי לאחד הרופאים שלה והוא המליץ להעלות את מינון המורפיום. עשיתי את זה, אבל הייתי מאוד מודאג. הרגשתי, שמשהו רע מאוד עומד לקרות והתקשרתי לרופאה מהמחלקה האונקולוגית, שטיפלה בוורדה. היא אמרה לי, שכבר עשיתי מספיק ושצריך להביא אותה למחלקה. בין השורות, הבנתי: זהו, זה הסוף. עומדים להרדים את ורדה. כמובן שלא שיתפתי את ורדה במחשבותיי. רק אמרתי שצריך לחזור לבית חולים, כדי לעשות בדיקות. עליתי יחד עם ורדה על האמבולנס ונסענו להוספיס בבית החולים תל השומר".

לשים קץ לסבל בלתי נסבל

"במחלקה חיברו אותה לכל המכשירים, הגבירו את המורפיום", המשיך קרן. "היה לה קשה לנשום, היא לא דיברה וכל הזמן, רק החזיקה לי את היד. הסבל שלה היה בלתי נסבל ובבוקר למחרת, הלכתי לרופאה ואמרתי לה שורדה לא יכולה לנשום ושהגיע הזמן להפסיק את הסבל. היא שאלה אותי: "אתה מבין מה אנחנו עומדים לעשות?" אמרתי, "כן", והלכתי להתקשר לכל המשפחה והחברים, שיבואו להיפרד מורדה". 

תכננה את ההלוויה שלה

ב-9 ליוני 2014, ורדה קרן נפטרה, מוקפת בעשרות חברים ובני משפחה. היא הייתה בת 57 במותה והותירה מאחור בעל, שלושה ילדים ושני נכדים. 

"ורדה תכננה את ההלוויה שלה לפרטי פרטים", המשיך קרן. "היא רצתה להיקבר בבית הקברות של תל-מונד, ליד הקבר של אבא שלה. היא רצתה שההלוויה שלה, תהיה כמה שפחות דתית. היא אמרה לי: "משה, אני רוצה שיזכרו אותי, אני רוצה שידברו עלי בהלוויה, ואתה מי זה צריך להיות". ורדה הייתה מאוד מחוברת למרים. בינה לבין ראש העיר, היה קשר מאוד מיוחד, של הערכה וכבוד הדדיים. היה חושב לה, שמרים תישא נאום בלוויה".

אהבה שניצחה את המוות

מדי שבוע מגיע משה לבית הקברות של תל מונד ומניח על קברה של ורדה בקבוק יין רוזה, שייצר ביקב "מונד" שבבעלותו, לזכרה של האישה, שאהב יותר מכל דבר אחר בעולם. המילים, שהוטבעו על גבי כל בקבוק ובקבוק, הם עדות מצמררת לאהבת אין קץ, שלא תגמר לעולם.

לאהובתי ורדה
את באת ונתת ולא ביקשת כמעט דבר
נגעת בלאט בכולנו והשארת חותמך
אתך הבנתי – לעולם אין סוף לאהבה...