ג'וליה ועמוס גואטה

ג'וליה בת 70, אישה חייכנית ומלאת שמחת חיים ועמוס בן 80, בעל אוהב וסבא מפנק, עיוורים לגמרי. לפני 55 שנים הם הכירו אחד את השני, התאהבו, התחתנו והביאו לעולם שבעה ילדים מוצלחים. בדירת 40 מ''ר, בשכונה קשה בנתניה, הם עשו את הלא יאומן, ובנו בית ומשפחה לתפארת. 

במסגרת שבוע למודעות העיוורים, אנו מביאים לראשונה את סיפורה המופלא של משפחת גואטה מנתניה, שהצליחה כנגד כל הסיכויים. 

פגשנו את ג'וליה ועמוס גואטה השבוע בדירתם הצנועה במרכז העיר. כאן הם מתגוררים מזה 55 שנה, מהיום בו התחתנו. כאן נולדו זה אחר זה שבעה ילדיהם. 
"פגשתי את עמוס לראשונה כשהייתי בת 15", סיפרה גיו'ליה. "אני לא אגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. עמוס היה עיוור לגמרי, אני חצי עיוורת, אבל ההורים שלי היו בעד החתונה, ואני חונכתי לציית להורים".

ג'וליה ועמוס גואטה

רופא אנטישמי בלוב שרף לי את העיניים

שואת יהודי לוב, במהלכה נספו יהודים רבים, החלה עם פרסום חוקי הגזע בשנת 1938. הקהילות היהודיות בלוב חיו בתנאים מחפירים וסבלו מעוינות קשה משכניהם הערבים והאיטלקים, שכרתו ברית עם גרמניה הנאצית. בני משפחתה של גיו'ליה ניצלו, והצליחו להגיע לארץ ישראל בשנת 1951. אך גו'ליה שהייתה בת 8, נשאה על גופה מום קשה.

"כשהייתי בת שנתיים וחצי, אימא שלי לקחה אותי לרופא ילדים בגלל דלקת בעיניים", סיפרה ג'וליה. "זה היה רופא אנטישמי, ששנא יהודים והוא הרס לי את העיניים. אמא שלי סיפרה לי, שהוא טפטף לי לתוך העיניים טיפות, שגרמו לי לצרוח מכאבים. היא אמרה, שאלה היו טיפות חומציות. אני לא יודעת מה באמת קרה שם, אבל אחרי "הטיפול" הזה, הראיה שלי הלכה ונחלשה. כשהגענו לישראל, אבא שלי לקח אותי לרופאים, אבל אז התקופה הייתה מאוד קשה, התורים היו ארוכים וההורים שלי היו עסוקים בהישרדות היומיומית. ככה זה נשאר ועם הזמן מצב הראיה שלי החמיר, עד שבגיל 24 התעוורתי לגמרי".

ג'וליה ועמוס גואטה

בגיל 24, כשכבר הייתי אימא לשלושה ילדים, מסך שחור כיסה את עולמי, אבל זה רק דרבן אותי, להיות עוד יותר טובה"

"ההורים של עמוס התנגדו לחתונה", המשיכה ג'וליה. "אומנם הייתי נערה יפה ומלאת שמחת חיים, אבל הייתי חצי עיוורת והם חשבו שמגיע לו משהו יותר טוב. אולם ההורים שלי לחצו וכשהייתי בת 15 וחצי, התחתנתי עם עמוס. מגיל מאוד צעיר חונכתי לעצמאות, ואמא שלי לימדה אותי לא להיות תלויה באף אחד. הייתי בת 17 וחצי, כאשר נולדה בתי הבכורה, ולא לא פחדתי שהעיוורון שלי ימנע ממני להיות אמא טובה. בגיל 24, כשכבר הייתי אימא לשלושה ילדים, מסך שחור כיסה את עולמי, אבל זה רק דרבן אותי, להיות עוד יותר טובה".

משפחה לתפארת, כנגד כל הסיכויים

"לא היה לנו הרבה כסף", המשיכה ג'וליה. "אני לא עבדתי בגלל הילדים, עמוס לא עבד בגלל הנכות שלו וחיינו מקצבה, אבל מעולם לא התלוננתי. תמיד דאגתי שהילדים שלי יקבלו את הכי טוב, הפירות והירקות הכי טריים, בגדים נקיים, ספרים ומשחקים. כשהם היו קטנים הייתי צמודה אליהם יום ולילה". "תארי לעצמך, איך זה לגדל ילדים קטנים, כשאת לא רואה שום דבר", הוסיפה ג'וליה.

"פעם אחת, ישבתי בחדר שינה עם תינוק בן שבועיים ואז שמעתי את הבן שלי בן השנתיים צועק מהמטבח אש! אש!. הוא הדליק בטעות את הכיריים, והווילון של המטבח עלה בלהבות. שמתי את התינוק בצד, ורצתי למטבח, בלי צעקות בלי פאניקה וכיביתי את האש".

ג'וליה גואטה ומשפחתה

המורים לא הפסיקו להתפעל מהילדים שלי

"המורים והשכנים, כולם התפעלו מהילדים שלי. תמיד עם בגדים נקיים, שיער ארוך, מטופח ושופע. לא ידעתי מה זה כינים. בלילות הייתי מכבסת את הבגדים שלהם בגיגית, בבקרים בישלתי להם ארוחות מלכים. כל מי שנכנס לבית שלי תמיד נדהם מהניקיון ומהריחות שעלו מהמטבח. עבור הילדים שלנו, היינו הורים רגילים לכל דבר ועניין. הם פשוט התרגלו להודיע לנו לגבי כל דבר. איפה הם, מה הם עושים, מה הם אוכלים.

החלום הכי גדול שלי, זה לראות את הילדים ואת הנכדים, ואחרי זה גם את עצמי. מעולם לא השלמתי עם העיוורון שלי. בתור ילדה ראיתי את השקיעות והזריחות, ראיתי את הירח והכוכבים, אני יודעת מה זה לראות. אני לא שוכחת ולא סולחת, אבל הייתי חייבת להמשיך. אני אדם שאוהב את החיים, שאוהב את עצמו, שלא תלוי בזולת. כשאני מסתכלת על הילדים והנכדים שלי, 13 במספר, ליבי מתמלא בגאווה".