לקבל את החיים בחזרה

עומר לוי מנתניה נפצע באורח אנוש במבצע "צוק איתן" מפגיעת פצמ"ר, שהתפוצץ סמוך לכוח שלו. באירוע נהרגו חמישה חיילים. לוי קיבל טיפול ראשוני בשטח והוטס במצב קריטי לבית החולים.

כמעט שנה אחרי, מספרים עומר ואימו אורית, מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר אלדד, על שרשרת האירועים שהצילה את חייו, על תקופת השיקום הארוכה ועל החזרה לחיי השגרה, על אף כל הקשיים.

ניתוח חירום במסוק

ב-31 ליולי בשנה שעברה, במהלך מבצע "צוק איתן", נפצע סרן (במיל') עומר לוי, בן 27, מפגיעת פצצת מרגמה בשטח כינוס של צה"ל, במועצת אשכול בעוטף עזה. מהפגיעה הישירה שספג הכוח נהרגו חמישה מחבריו של עומר, ביניהם גם חברו הטוב במילואים, סרן לירן אדרי, שנולד וגדל בנתניה. עומר נפגע מרסיסים שחדרו כמעט לכל חלק בגופו, ופונה במצב קריטי במסוק, שאמור היה לקחת אותו לבית החולים שיבא בתל השומר. אלא שאז, הדרדר פתאום מצבו של פצוע אחר שהיה עימו על המסוק, והצוות הרפואי הורה לטייס לנחות מייד בבית החולים ברזילי באשקלון, נחיתה שבדיעבד, הצילה את חייו. דקות לאחר מכן הדרדר גם מצבו של לוי, והוא עבר ניתוח חירום במסוק.

לוי, סטודנט שנה שלישית למשפטים ומנהל במרכז הבינתחומי בהרצליה, מספר על היום הנורא ההוא. "נקראתי למילואים באמצע תקופת מבחנים בימי מבצע 'צוק איתן'. שירתתי כקצין פינוי נפגעים בשריון. אחרי שחזרנו מפעולה ברצועה, נחת פצמ"ר ישירות על הנגמ"ש שלנו, רגע אחרי שיצאתי ממנו. קיבלתי טיפול ראשוני בשטח ולאחריו העלו אותי על המסוק, שם גם איבדתי הכרה".

עומר שכב מחוסר הכרה במשך שלושה ימים, כשהוא מורדם ומונשם. הפגיעות שספג באיברים הפנימיים היו אנושות. בנוסף נגרם לו שבר בכתף, שבר בצלעות, פגיעה בעמוד השדרה, והוא ספג רסיסים בחלקים שונים בגופו. ארבעה ימים אחרי הניתוח בברזילי, שבה אליו הכרתו והוא נותק ממכונת ההנשמה. 

                                              עומר ואימו אורית עם שי פירון

קיבלתי את בני חזרה במתנה

"התעוררתי אחרי שלושה ימים כשאני עדיין מחובר למכונת הנשמה", הוא נזכר. אחרי שבוע הועבר עומר לתל השומר, שם עבר שיקום במשך ארבעה חודשים, במהלכם הוצאו רסיסים מגופו והוא עבר טיפולים חדשניים שקיצרו עבורו משמעותית את תהליך ההחלמה. "אחרי ארבעת החודשים בשיקום, השתחררתי מבית החולים וחזרתי ללמוד. רציתי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה".

אימו של עומר, אורית, מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר אלדד, יודעת שקיבלה את בנה חזרה במתנה. "קודם כל הוא חי", היא מתארת בהתרגשות. "יש לי אותו בבית לחבק, לנשק, וגם לנחם כשהוא צועק או מתעצבן". אולם, גם היום, כמעט שנה אחרי, הזכרונות הקשים עדיין מהדהדים. "כשפרצה המלחמה היו לי מהרגע הראשון תחושות מאד לא טובות. קיוויתי כל הזמן שהכוח של עומר לא יכנס קרקעית לרצועה. אמרתי לחברות שלי 'אני מרגישה שאשלם את המחיר במלחמה הזו'. שבוע אחרי שעומר נכנס לעזה, הוא הגיע הביתה ל-24 שעות, וכל הזמן חשבתי לעצמי שהוא בטח הגיע להיפרד מאיתנו".

"ביום האירוע, הלכתי לישון צהריים, בפעם הראשונה מאז שהוא גויס, אבל התעוררתי בבהלה ומייד צלצלתי לטלפון שלו. הוא לא ענה. השארתי לו המון הודעות. בדיעבד התברר לי שהוא ראה את השיחות אבל בחר שלא לענות להן. ב-12 בלילה דפקו לי שני קצינים בדלת. הייתי בטוחה שהם הגיעו להודיע לי את הנורא מכל. פתחתי את הדלת והתחלתי לצרוח 'רק אל תגידו לי ש...' הם אמרו לי שעומר חי, אבל שהוא פצוע קשה ונמצא בבית החולים באשקלון, הנסיעה לשם הייתה סיוט".

בימים אלה נמצא עומר בעיצומה של תקופת מבחנים אינטנסיבית במסגרת לימודיו, והוא גאה לספר שהתקבל להתמחות בשנה הבאה באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ. אורית אומרת שהלימודים והעשייה היומיומית מחזקים אותו ושומרים אותו אופטימי. 11 חודשים אחרי היום הנורא ההוא בחודש יולי, עומר נמצא עדיין בתהליך שיקום, אבל הוא אינו מוותר על הרצון לחזור לעצמו ולקיים אורח חיים שגרתי של בחור צעיר שיכול היה לשקוע אבל בחר להשקיע בחיים.