"יעקב ונתנאל היו אנשים טובים וקדושים. זו אבידה קשה"

מתקפת הטרור שהכתה ביום שישי שעבר במשפחת ליטמן מקריית ארבע זעזעה מדינה שלמה. 

 

 

כזכור, המשפחה ברוכת הילדים עשתה את דרכה מביתם שבקריית ארבע ליישוב מיתר על מנת לחגוג בשת החתן של הבת שרה. מארב של מחבלים סמוך לעותניאל ומטר של יריות על הרכב הפתיע אותם והפך באחת את השמחה לטרגדיה נוראית. אבי המשפחה, הרב יעקב ליטמן, נהרג במקום. בנו נתנאל הזעיק את כוחות הביטחון, אך כשפתח את דלת הרכב על מנת לשפר את הקליטה, נורה גם הוא למוות. 

הוריו של יעקב ליטמן ז"ל מתגוררים בנתניה והמשפחה נחשבת לוותיקה ומוכרת בעיר. האח אביחי (34), המתגורר עם הוריו ברחוב לבונטין שבשכונת גבע וצפוי להתחתן בעוד חודש בשמחה שתהיה מהולה גם היא בלא מעט עצב, נפרד בראיון לא פשוט מהיקרים לו מכל, מספר על ילדותו בנתניה של אחיו יעקב, שהיה מבוגר ממנו בעשור, ומדגיש שלמרות הקושי, האובדן והכאב הגדול, לו ולמשפחתו אין שום כוונה להיכנע לטרור.    

"אחי יעקב נולד וגדל בנתניה ברחוב לבונטין, בו אני מתגורר עם הוריי עד היום. הוא העביר בעיר את כל שנות ילדותו, תמיד חייך ושיחק עם חבריו, למד בבית הספר תחכמוני ואח"כ בישיבה התיכונית בנתניה", מספר אביחי ליטמן. "בהמשך למד בישיבת ההסדר 'ניר' בקריית ארבע, המשיך לגור שם, התחתן ועסק בחינוך. אחי היה רב של כיתות א'-ב' והיה אהוב מאוד על תלמידיו, איש משכמו ומעלה. היה מחובר כל כך לתלמידים שלו, חייכן ומאיר פנים, איש חסד שאהב להכניס אורחים. בכל פעם שהייתי מגיע אליו, והייתי מבקר אותו הרבה, התלמידים היו רצים אליו ומחבקים אותו. היה שם חיבור נפשי חזק ועכשיו כשאני שומע סיפורים עליו, אני רואה ומבין עוד יותר איזה אדם גדול הוא היה".

גם על האחיין נתנאל, יש לדוד אביחי רק מילים חמות: "נתנאל היה בחור מדהים שאפשר למוד ממנו המון, הייתי הדוד הגדול שלו אבל הרגשתי כמו חבר שלו או אפילו תלמיד שלו. בחור בוגר ואחראי, תלמיד כתה יב' בישיבה התיכונית לצעירים בירושלים. התנדב במד"א, כל כך שקט, צנוע ואהוב. אהב לעזור לכולם. בעיניים שלי ראיתי איך וא רץ לעזור לאנשים. פעם אפילו הלכתי לבקר אותם וראינו ערבי שבתו נפלה מהחמור. נתנאל רץ מיד לסייע לה, כי אותו לא עניינו דת, מין או גזע, וכל מהותו הייתה הצלת חיים. הוא רצה להיות רופא והתקבל לעתודה רפואית. אני קשור לתחום הזה ועודדתי אותו מאוד. היה חרוץ ובעל דבקות במטרה. יעקב ונתנאל היו שני אנשים קדושים וטובים. זו אבידה קשה לכולנו. אנשים שבליבותיהם הם איתי תמיד, אני מרגיש שהם מלווים ולא עוזבים אותי ואת כולנו. כל המשפחה הייתה באה לבקר הרבה בנתניה, בעיקר בימי הקיץ ובחופשות. הם אהבו ללכת לים והתפעלו מהיופי של העיר והטיילת. משפחה שמחה, אוהבת מאוד אדם ואת ארץ ישראל". 

"האסון תפס אותי כאן בנתניה, כשהייתי בבית ארוסתי. קיבלנו את הידיעה ולפני שבת התאחדנו כל המשפחה, חיזקנו אחד את השני, שרינו בצער גדול ובמוצ"ש מיד נסענו לירושלים להלוויה בשעות הערב בהר המנוחות. ללא ספק הייתה שבת קשה מאוד". 

איך בכלל מתמודדים עם טרגדיה כזו?

"עם המון כוח. זה אובדן גדול גם ברמה האישית שלי וגם של המשפחה. מעבר לזה, גם ברמה הלאומית, לא אגזים אם אומר שהם היו אהובים מאוד על החברה, תרמו לה בדרכם ונועדו לגדולות. עם כל זה אני אוסף הרבה כוחות ומקבל חיזוקים מחברים, משפחה והילדים המקסימים של יעקב".

"אני מרגיש שאחי השאיר לי צוואה להמשיך לחיות, לבנות בארץ ולא להיכנע למרצחים שרוצים לשבור אותנו", אומר אביחי ליטמן. "אסור לנו להישבר, ועם כל הצער עלינו לראות את האור והשמחה. זו התגובה והתשובה שלנו. בדרך זו אנחנו מחזים את המשפחה ורוצים לחזק את כל העם". 

"קושי לא פשוט. אני עדיין לא ממש מעכל את הדברים. ודאי שאני חושב על אחי כל הזמן ונזכר בו, אבל יש כאן פרספקטיבה של זמן, ואדם צריך זמן לעבד עם עצמו את מה שקרה. כרגע התחושות שלי הן הצורך לחזק את המשפחה ולהיות איתה. ההורים שלי צריכים אותי והמשפחה שלי זקוקה לי. אני חייב להיות חזק עבור משפחתי עם כל הקושי וזה לא קל. אני מאמין שהמחשבות יעלו ויצופו עוד יותר בהמשך".  

 איך ממשיכים מכאן קדימה?

"כמו שאמרתי – אוספים הרבה כוחות וצריך לאט לאט להיכנס בחזרה לשגרה. הזמן מעלה ומציף את הכאב, אבל גם מרפא אותו. צריך לקחת את הצוואה של יעקב ונתנאל לחיות, לנצל את החיים ולא לתת לשום רוצח שפל לשבור ולרסק אותנו כמו שניסו לעשות למשפחה שלי. פשוט לא ניתן להם".