'הגן של אורי' היה מקום המפגש החברתי הבולט בנתניה משנות ה-80 ועד אמצע ה-90, כשגם בני המושבים והקיבוצים פקדו אותו בקביעות. היום, כשהוא מתגורר בערבה ונהנה מהנכדים, נזכר אורי מילוא במדורה בחצר, בפרגון מהמתחרים וגם איך היה מחזיר הביתה חבר'ה ששתו יותר מדי

עצמו לרגע את העיניים, וחזרו בזמן משהו כמו שלושה עשורים לאחור. בני הנוער והחיילים בנתניה וביישובי הסביבה של שנות ה-80 ואמצע ה-90, לא ישכחו לעולם את 'הגן של אורי', הפאב הייחודי שהיה ממוקם בצמוד למגרש החניה אל מול בית הכנסת הגדול ברחוב דיזנגוף בנתניה.

אורי ב-"גן של אורי"

 

אורי ב"גן של אורי"

מקום המפגש החברתי משך אליו רבים מתושבי האזור, שהתוודעו זה לזה לצד בירה טובה, מדורה עם תפוחי אדמה על האש והמרקים ההונגריים המשובחים של האשה שאיתו, אווי מילוא. הבעל, הלוא הוא אורי בכבודו ובעצמו, נזכר השבוע בדרך הארוכה שעברו יחד במשך 15 שנים תמימות בהן פעם המקום, משנת 1980 ועד 1995.

המערכון של אלי ומריאנו

"אשתי הייתה בעצם בעלת הבית ואני רק השם של המקום", מספר בחיוך אורי בן ה-69. "היא הונגרייה ועושה מרקים מצוינים ששמם יצא למרחוק בעיקר בחורף, כמו מרק גולש ומרק עגבניות. בחורף היה אח על עצים. בכל ערב היינו מכינים תפוחי אדמה וגרגרי חומוס, וכולם היו באים לשבת סביב המדורה ולהתכבד. ממש בנינו שם חממה ושולחנות עץ ארוכים שעד היום יש לי אותם. בנוסף, כולם נהנו ממוסיקה טובה כמו אריק איינשטיין והאחים בלוז".

איך נולד הרעיון לפתוח את הפאב?

"המקום היה בעצם גן ילדים ונקרא הגן של שרה או לאה, אני לא בדיוק זוכר. השכרנו אותו מאיש נחמד מאוד בשם גורלי, ושינינו לגן של אורי. היה לי חלום לפתוח פאב, אחרי שלפני כן הייתי עשר שנים דייל אוויר באלעל. השילוב של הרבה חבר'ה מהמושבים והקיבוצים בסביבה לצד חבר'ה נתנייתים תפס מהר מאוד".

הבליינים באותה תקופה זוכרים שאשתך אווי הייתה קפדנית מאוד בכל הנוגע לאלכוהול

"זה נכון. היא הייתה אחראית על המטבח ומסתובבת בין השולחנות, כי מתחת לגיל 18 היה אסור למכור אלכוהול והחבר'ה היו נשארים עד מאוחר, אז היא הייתה משגיחה שלא ישתו. מעבר לזה, הייתי בקשר עם ההורים ולפעמים מחזיר הביתה את מי ששתה הרבה כדי שלא ינהג. הרגשנו מחויבות גדולה מאוד לאורחים ולאורחות שלנו".
"אני הייתי זו שהמציאה את הטריק של לשלם בכניסה ואחר כך הסכום יורד מהחשבון", מצטרפת אווי מילוא לשיחה. "זה היה רק במוצאי שבת כי המקום היה מפוצץ. הייתי עוברת בין השולחנות ואומרת 'פה זה לא המתנ"ס של נתניה, זה עסק. אני אפילו זוכרת שאלי ומריאנו עשו מערכון מיוחד על הגן של אורי".

הגן של אורי

נגמרה הבירה? הולכים לשכן

על האווירה באותה תקופה מספר אורי: "הייתה אווירה חופשית ופתוחה בלי אלימות. המקום תפס בהמשך גם בקרב חיילים והגיעו אלינו הרבה חבר'ה מבסיס הצנחנים בכפר יונה, לצד המון חתיכים וחתיכות. יצאו המון זוגות מהפאב שלנו שאפילו התחתנו לאחר מכן. הייתי בלא מעט חתונות שלהם ועד היום מבקרים אותי ושואלים איך הנישואים ואיך המשפחה. בנוסף, עם כל צוות העובדים דאז אני בקשר מצוין, הם חברים טובים שעבדו איתי שנים ארוכות".

איך ההיתה ההרגשה בתקופת חיי הלילה בעבר?

"ההרגשה הייתה טובה מאוד ועבורי זו הייתה חוויה נפלאה. היו עוד כמה מקומות כמו האורנוס והדיזי שהיה גם הוא בדיזינגוף. היחסים עם הפאבים האחרים היו מצוינים. אם נגמרה לך חבית בירה, הולכים לשכן ולהפך. בין המתחרים היה כבוד הדדי ואחד פרגן לשני. קיבלו אותנו מאוד יפה. אני גם זוכר שלפעמים היו בעיות של רעש כי אנשים ישבו בחוץ, אז היינו נותנים לשכנים את הטלפון שיודיעו לנו אם זה מפריע כדי שננמיך את הווליום".

אפשר להגיד שהייתם הבר המיתולוגי של נתניה?

"אני לא יודע לתת הגדרות כאלה, אבל זה היה מקום מפגש מאוד מאוד פופולרי לחבר'ה לפני ואחרי צבא. הייחוד שלנו היה שילוב של עירוניים יחד עם מושבניקים וקיבוצניקים. כשבנות ובנים מהעיר רואים חבר'ה ממושב או קיבוץ זה מעניין אותם. הם היו מתערים אצלנו, מה גם שאלכוהול גם פותח לבבות. פתאום יושבים יחד ואתה עושה עיניים לשולחן לידך, ושוב, הכל באווירה נינוחה, טובה ושקטה".

אורי ואווי

אורי ואווי מילוא היום  

מכפר ידידיה לערבה

לאחר 15 שנים תוססות מודה אורי שהתעייף מהעבודה הקשה והאינטנסיבית ומיצה את חיי הלילה. לבני הזוג אורי ואווי שלושה ילדים, (שכמובן סייעו בעבר להוריהם בניהול הפאב) – רפי, איש צבא קבע המשמש כמפקד אוגדת אדום ובין תפקידיו שימש בעבר גם כמפקד שייטת 13, והבנות שירי ועדי. לאורי ואווי יש גם שמונה נכדים. לפני כשלושה חודשים עברו בני הזוג מכפר ידידיה לאזור הערבה ומתגוררים ביישוב ספיר, השייך למועצה המקומית ערבה תיכונה. את המעבר עשו כדי להיות קרובים לבנות ולנכדים המתגוררים באזור, הרחק מהמולת חיי הלילה שהייתה מנת חלקם שנים ארוכות. מלבד זמן האיכות עם הנכדים, מסייע אורי לחתנו, המחזיק בערבה עסק לרצפות בטון.

כשנשאל האם יוצא לו לעבור מדי פעם בסמוך לגן והאם הוא מתרפק על זכרונות העבר, מסכם מילוא: "אני עובר מדי פעם ליד המקום, אבל כמובן שהוא סגור כבר שנים. בסופו של דבר זו הייתה תקופה נפלאה ומיציתי את עצמי. זה שאתה מצלצל וזוכר אותי ואת המקום, כמו גם זוגות שהכירו בגן ומגיעים עד היום לבקר, עושה לי טוב על הנשמה".