"תיאטרון הוא לא רק בידור, אלא מראה של החברה"

בשבוע הבא תגיע להיכל התרבות בנתניה ההצגה הטעונה 'פליישר', המאפשרת מבט נוקב, יש שיאמרו עצוב וכואב, על הקונפליקט הדתי-חילוני, שמוסיף להיות רלוונטי מתמיד כשאוטוטו אנחנו נכנסים לשנת 2017. 

קאסט השחקנים המרשים, הכולל בין השאר את נתן דטנר, חנה לסלאו/סנדרה שדה, דב רייזר, רבקה גור, נתי רביץ ויגאל שדה, לוהק למחזה המקורי של יגאל אבן אור, בבימויו של במאי הבית של תיאטרון הבימה, משה קפטן. 

במרכז העלילה תושבי השכונה הוותיקה בעיר מתלהבים לראות את הבתים החדשים הקמים ונבנים מול עיניהם ומחליפים את הבתים הישנים והבלים. הם מלאי תקווה ששכונתם הישנה תחדש פניה כקדם ותתמלא באנשים, משפחות וילדים. שמחתם מתחלפת בתדהמה כאשר הם נוכחים לדעת שהשכנים החדשים הם בני הקהילה החרדית. 

התושבים הוותיקים מנסים להסתגל למציאות החדשה וביניהם גם אריה וברטה פליישר, בעלי האיטליז המקומי. כדי להציל את העסק הגווע שלהם, הם משקיעים כספים רבים בשיפוצו ומשיגים תעודת כשרות כדי להתאימו לשכנים החדשים. תקוותם מתבדה כאשר מסתבר להם שהחרדים בשכונתם רואים בכשרות המדינה הציונית "טריפה ממש". הם מנסים להשיג את ה"הכשר" של רב הקהילה, הרב אנגל. מאמציהם עולים בתוהו. הם שקועים בחובות ונאלצים להחזיר הביתה את שלוימל'ה, בנם היחיד, השוהה במוסד לילדים בעלי פיגור שכלי. ההתנגשות בין החרדים החדשים והחילוניים הוותיקים הולכת ומקצינה עד לשבר מוחלט. השכונה החילונית הוותיקה הופכת לשכונה חרדית לחלוטין.

קשה להישאר אדיש ל'פליישר'. מצד אחד גרמה ההצגה להזדהות גדולה מאוד בקרב הציבור החילוני, ומנגד הקהל הדתי הביע לא אחת זעם על הדרך בה מוצגים החרדים במחזה. היה גם מי שהגדיל לעשות וכינה את המחזה 'אנטישמי'.

השחקן הוותיק נתן דטנר, המופיע בתפקיד הראשי כפליישר, משתף בתחושות המגוונות שעלו בעקבות ההצגה: "באופן עקרוני תאטרון זה לא רק בידור, אלא במהות שלו משמש כמראה של החברה ונועד לעורר נושאים ונקודות לדיון. זה לא דוקומנטציה, אלא הקצנה של סיטואציה במטרה לעורר קונפליקט, לספר על נושא, להאיר אותו ולעורר ויכוח. מבחינה דרמטית ההצגה קיבלה מחמאות על הבימוי, המחזה והמשחק, כך שמבחינה אמנותית אנחנו שקטים. מעבר לכך, יש עובדות עקרוניות שהיו מקרים של חרדים שמשתלטים על שכונות, כמו למשל בית שמש, אבל מכאן ועד אנטישמית הדרך ארוכה. מצד שני, אני יכול להבין את הזעם של החרדים ויש קהל דתי שמגיב אחרת לגמרי. בסופו של דבר, מי שלא מתעסק באופן שטחי בנושא, יכול לגלות בהצגה שיגאל אבן אור לא מציג את הפן החרדי באופן אנטישמי בכלל, אלא באופן עובדתי, כולל ניסיון להתווכח, להתמודד ולהתעמת עם הנושא, והקהל יחליט איזה צד לוקח. להגיד 'אנטישמי' זה קצת כמו לקרוא 'שמאלן' למישהו שלא בדיוק ימני, רק כדי לחפף אותו".  

גם לדטנר עצמו לא היה קל עם חלק מהטקסטים, והוא מספר על ויכוחים עם הבמאי והמחזאי במהלך העבודה על הדמות: "יש משפט או שניים שאני מודה שקשה לי לומר אותם והיו ליו ויכוחים עם הבמאי והמחזאי, אבל השתכנעתי שהקונפליקט והדרמה משרתים את הכלי הזה והלכתי עם זה. במסגרת העבודה, בעיקר מול מחזאי חי ונושם, מתנהלים ויכוחים והייתי עד להרבה כאלה. בשורה התחתונה, הדברים נאמרים והתוצאה נמצאת על הבמה. זה קיים בכל מחזה שמתעסק בהוויה הישראלית ומתחיל לעשות רעש. תמיד יש אנשים שמנסים להתערב, אבל הקהל לא אידיוט ואנשים שוכחים לפעמים שאמנות התיאטרון היא מפגש עם קהל, ובלעדיו פשוט לא קיימת. הקהל יודע מה טוב לו".

לנתן דטנר ממש לא הייתה בעיה להיכנס לדמות של פליישר. כמי שגדל בבית של ניצולי שואה, הסיפור העצוב כאילו נתפר בדיוק למידותיו. 

"זה ממש הבית שלי", הוא אומר. "אבי אמנם לא היה בעל אטליז, אבל היה בעל מקצוע ועבד כנגר. אמא שלי היא ניצולת אושוויץ ממש כמו אשתי ברטה בהצגה, ומבחינה זו הזיכרונות מבית הוריי חדרו אלי היטב, בעיקר כל המונולוגים של ברטה בהם היא מראה את המספר על היד. זו טראומת ילדות שלי, שהצלחתי להתמודד איתה כי אמי הייתה מספיק חכמה לא לספר כלום ולפגוע בבן הקטן. פליישר הוא בהחלט מסוג המחזות בהם אני מביא את הבית לבמה. אגב, יש הטוענים, ואני ביניהם, שמדובר בסוג של תיקון וריפוי בעיסוק". 

"גדלתי במחוזות דתיים וחבשתי כיפה עד גיל 14. לצערנו הרב, כל עניין הכשרות או לא כשרות הפך להיות קרקע פורייה להרבה ביזנס לא נעים, כולל חרמות ועניינים נוספים. לרב הזה יש כשרות אחת ולזה כשרות אחרת, וגם כשיש אישור כשרות מסתבר שהוא לא שווה גרוש עבור קהילה של רב אחר. פגשתי בבעל דוכן פלאפל חילוני בבני ברק, וכשסיפרתי לו על ההצגה הוא אמר בכאב שהוא חי את העניין של הכשרות כבר 40 שנה. ברגע שהדת הופכת לפוליטיקה וכלכלה, זה פוגש אותי במקום רע מאוד. כולם יודעים שזה המקום הרע של הדת". 

"בדיוק את זה. הרי הדת לכשעצמה היא מופלאה ונהדרת. ממש ארוחת גורמה שעוזרת ונותנת כוחות, אבל לצערנו, שלא כמו במדינות נאורות, דת ומדינה זה דבר שהולך ביחד והורס כל חלקה טובה. אצלנו במחזה זה הורס משפחה. כבר הרבה שנים לא הייתי בהצגה שממש כמו בהצגת ילדים אתה שומע את הקהל מגיב תוך כדי בצקצוקים ומלמולים. יש משהו שכל החילונים מרגישים – את המצוקה מול הדת ומול מכונה שיש לה כוח גדול. אנשים מזדהים עם ההצגה ברמות מאוד גבוהות והיא הפכה להיות שלאגר גדול בכל הארץ. גם מי שלא אוהב את המסר, לא יכול להתכחש אליו כשהוא רואה מולו הצגה מופלאה ויצירה בימתית לתפארת". 

"יש הרבה שאלות ותהיות בעניין הזה. בהקשר הזה, במוצ"ש הקרוב תחל בערוץ הראשון סדרה תיעודית בשם 'צולם ביום חול' בהשתתפותי, בה אנחנו בודקים מה קורה היום ביהדות המתחדשת, וקורים דברים מופלאים. העולם המודרני דופק על שערי העולם הדתי. הנשים בקהילה פורצות קדימה, מתחילות ללמוד ורוצות להיות פוסקות הלכה. יש מכללות חרדיות לציור, פיסול ומוסיקה והעסק רץ קדימה. זו סדרה מרתקת והכל מתחבר כמובן גם לעשייה שלנו בפליישר". 

נתן דטנר (60) מופיע על במות התיאטרון ועל מסך הטלוויזיה כבר 40 שנה בתפקידים רבים ומגוונים, שקצרה היריעה מלהכיל, כשחקן, קומיקאי, מנחה ובמאי. בין השאר זכור דטנר כחתול שמיל המיתולוגי, וכן הופיע בתכנית 'רחוב סומסום', קלטות ילדים רבות לצידה של ציפי שביט והנחה את התכניות 'תופסים ראש' ו'יותר מזל משכל'.  

"ימי נעים מהחתול שמיל, דרך רחוב סומסום, הבטלנים (יחד עם אבי קושניר) ותופסים ראש. זה המסלול הפופולרי. בנוסף, יש הרבה אנשים שגדלו על 'משפחה וחצי' שהייתה סדרה מופלאה". 

"אין טעם לפתוח במאבק. מה שהיא רוצה לעשות הוא דבר נפלא, נכון ונהדר, אבל לא צריך לעשות אותו דרך הסתה על מה שקרה עד עכשיו. לא צריך תיקון או שיפור, והלוואי שהיא תצליח להביא כסף כדי להגשים את החלומות שלה. יש הרגשה שכאילו אומרים 'ניקח את מה שעשיתם ונשנה אותו'. לא צריך לשנות כלום. קרו דברים מופלאים בתרבות ועוד יקרו, עם שר כזה או אחר. לאמנות יש חיים וכוח משלה, ובסוף היא תמיד מנצחת". 

"אני בהחלט ממשיך לעקוב אחרי הקבוצה, אבל פחות מגיע למשחקים כי לאחרונה הם עברו לימי שני, ואלה ימים בהם בדרך כלל יש לי הצגות. אוהדי רמת גן התרגלו למוטו של 'אני סובל – משמע אני קיים', ועכשיו כשהם במקום הראשון, מבחינתנו האוהדים הם בסכנת עלייה".