שרית גרינברג-זיאד חולה במאניה דפרסיה, אבל קודם כל שחקנית ובמאית. השילוב הזה מאפשר לה לדבר בפתיחות על נושא שנחשב למרתיע, לרגש רבים ולעורר השראה. בשלישי הקרוב היא תופיע במתנ"ס דורה בנתניה עם "המאניה שלי" – קונספט של הרצאה בשילוב קטעי משחק, במסגרת אירוע להעלאת מודעות לבריאות הנפש בקהילה. חוץ מזה יש לה תיאטרון משלה ואמביציה בלתי נגמרת להמשיך לביים

שרית גרינברג-זיאד

שרית גרינברג-זיאד

לאדם הממוצע לא קל להודות שהוא חולה. מעבר למחלה עצמה, יש קושי בווידוי מול המשפחה והחברים הקרובים, לפעמים גם מול עצמך. אבל שרית גרינברג-זיאד היא הכל חוץ מהאדם הממוצע. חודש לפני שחלתה במאניה דפרסיה, סיימה שלוש שנים של לימודי משחק בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ', ולא היה לה ספק שעליה ליצור את החיבור המתבקש. "אני שחקנית, זה לא שחליתי ופתאום בא לי לשחק", היא מבהירה בראיון מיוחד ולא שגרתי ל"נתניה נט". "התחלתי לכתוב שירים ועבדתי עם מוזיקאי שעזר לי להלחין אותם. כבר בזמן העבודה הבנתי שיש לי משהו גדול בידיים".

שרית גרינברג-זיאד

שרית גרינברג-זיאד

עד כמה גדול? בזמנו התקשרה לצוותא וקבעה תאריך להצגה שעוד לא הייתה קיימת. חודש וחצי בלבד מהיום בו החלה לכתוב אותה, נערכה הבכורה החגיגית של "המאניה שלי" – שעה וחצי של שירים וקטעי משחק, אי שם בשנת 2006. "זו הייתה הצלחה אדירה והזמינו אותי לכל כלי תקשורת אפשרי – מערב חדש ותכנית הבוקר של קובי מידן, דרך ראיון ב-7 לילות ועד התכנית של צופית גרנט בפריים טיים של יום שישי", היא משחזרת. "הייתי בעצם חלוצה בתחום, השחקנית הראשונה שמביאה סיפור לא קל בצורה חושפנית ואמיתית". דרך החשיפה החלה להופיע בכל הארץ, מדימונה ועד קצרין. ב-4 בפברואר, יום שלישי הקרוב, בשעה 19:00 היא תופיע במתנ"ס דורה במסגרת אירוע העלאת מודעות לבריאות הנפש בקהילה. הכניסה לאירוע, בו תוצג גם תערוכה של אמנים ואמניות, משתתפי תכנית עמיתים, הנה בתשלום סמלי של עשרה שקלים בלבד. בשנה האחרונה שונה הקונספט של "המאניה שלי" מהצגה להרצאה, כאשר קטעי המשחק המובחרים נשמרו ובסיום ייערך דיון בו תענה לשאלות הקהל. "גם בהרצאה אני משחקת, זו לא הרצאה שגרתית", אומרת שרית. "הכל נורא בועט, אישי וגורר אנשים לרצות לשתף ולספר. לפעמים הדיון יותר יפה ומרגש מההרצאה והמופע עצמו".

שנה של אשפוז

לפני כ-14 שנים חלתה שרית במאניה דפרסיה. תחילה אושפזה בבית החולים תל השומר ובהמשך בגהה. בסך הכל הייתה מאושפזת במשך שנה, עד שנמצא המינון הנכון של התרופות עבורה. "מאניה דפרסיה היא מחלה נפשית מיוחדת - במאניה אתה ב"היי" ובדפרסיה בדיכאון, שני דברים מנוגדים. גם אם תבדוק 50 איש, אצל כל אחד זה שונה, עם פגיעה כימית אחרת במוח. לא כל אחד יוצא מזה והמחלה היא מאוד אישית", היא מתארת. "אני קיבלתי סוג של טעימה. זה הגיע עם מאניה שהייתה פעם אחת ואחרי חודש וחצי הגיעה דפרסיה שנמשכה שבעה חודשים. מאז שמצאו עבורי את המינון הנכון של התרופות, לא הייתה לי אפילו נפילה אחת. יש אנשים שפתאום מרגישים טוב, מפסיקים לקחת את הכדורים על דעת עצמם ותוך חודשיים מדרדרים לתהום. אני לא מפסיקה את הכדורים כבר 14 שנה וחיה חיים טובים".

לא חששת בהתחלה לדבר על המחלה בגלוי?

"להפך. לא יודעת איפה לשים בדיוק את הנקודה, אבל זה עזר לי מאוד, בטח מבחינה מנטלית. התיאטרון שלי הוא בועט ואם אנשים לא ייצאו מזועזעים ולא יצליחו לישון בלילה, כנראה שלא עשיתי את העבודה שלי. תמיד הייתי אדם טוטאלי ופתוח שלא מפחד לדבר על מה הוא חווה ומרגיש. זו הצגה מאוד מטלטלת לא פשוטה,כשהקהל עצמו עובר מאניה דפרסיה לערב אחד, אבל התגובות תמיד מרגשות ומרגש אותי יותר לראות מה אני יכולה לגרום לאחרים לחוות".

ברברה סטרייסנד כמשל

שרית גרינברג-זיאד, 41, נשואה ללואי ואם ליאן בן החמש ואנה בת השנתיים. המשפחה מתגוררת בפתח תקוה, שם גם נמצא התיאטרון שלה, "אידאה עולמות", שיתוף פעולה עם מתנ"ס עולמות בעיר שהחל לפני כשש שנים וחצי כחוג למבוגרים ובתמיכת רכזת החוגים, ליאורה שניר, הפך לתיאטרון והגשמת חזון של ממש. מלבד שרית, כולל התיאטרון 15 שחקנים שמעלים בימים אלה את הקומדיה האיטלקית "קוויאר עדשים", מתחילים לעבוד על "חפץ" של חנוך לוין ובנוסף מבצעים מופע אלתור ייחודי. חוץ מזה היא מורה לתיאטרון בחטיבות הביניים ומביימת מסיבות סיום בבתי ספר.

"לעלות על הבמה פחות עושה לי את זה היום", מודה גרינברג-זיאד. "יותר מרגש אותי לביים, וכשאני על התאורה או הסאונד מאחורי הקלעים והשחקנים עולים על הבמה, אני מרגישה כאילו שהילדים שלי מתחילים ללכת. אני מתרגשת ברמות שאי אפשר לתאר לראות את יכולות המשחק המטורפות שלהם, והכל בזכותי (צוחקת). עם זאת, תמיד הבטחתי לעצמי שכל חיי אמשיך להופיע עם "המאניה שלי", היא תמיד רלוונטית ומעניינת. לפעמים אנשים מגיעים להצגה כדי לוודא אם גם להם יש פגם ואם גם הם משוגעים".

אילו תגובות את מקבלת מהקהל?

"אנשים מרגישים בנוח לבוא לחבק, לנשק ולהגיד לי שהתרגשו מאוד ואיזה אומץ יש לי. פעם הופעתי בבית ציוני אמריקה ואחרי ההצגה בחדר ההלבשה הייתה שורה ארוכה של אנשים שחיכו לשוחח איתי, הרגשתי ממש כמו ברברה סטרייסנד. באחת ההופעות נער ניגש אלי עם אמו ולחש לי באוזן ששחררו אותו מבית החולים במיוחד כדי לראות אותי. ממש בכיתי כששמעתי את זה, חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא כבר רגל אחת בחוץ. הכי מצחיק היה כשפעם הפסיכיאטרית שלי הגיעה, ופתאום נבהלה, הלכה אחורה וביקשה לעצור הכל כי משהו לא בסדר איתי. אמא שלי אמרה לה – תירגעי, זה חלק מההצגה".

מה השאיפות שלך בהמשך?

"להמשיך לביים וכמה שיותר, זה מה שעושה לי טוב".