מרדכי רוזנר, אחד הסוחרים הוותיקים ביותר בשוק נתניה, מספר על דרך החתחתים שעבר כדי להקים את בית המלאכה במקום בו עבד פעם אביו, מוסר העבודה הבלתי פוסק גם כשהבן והנכד נכנסו לעסקים וההבדלים התהומיים בין אז והיום. "בצהריים כולם כבר עייפים ורוצים ללכת הביתה, אני חונכתי לעבוד בלי שעון", הוא אומר. ראיון בטעם של פעם 

מרדכי רוזנר

מרדכי רוזנר 

כמות הזיכרונות שעולה בשיחה בת חצי שעה עם מרדכי רוזנר יכולה להספיק לספר אוטוביוגרפי עב כרס. אבל גם סינון של חלקם מאיר היטב את דמותו של אחד הסוחרים הוותיקים והאהובים בשוק נתניה, איש צנוע ופשוט ממש כמו השם של בית המלאכה שהקים בעשר אצבעותיו – "רוזנר מרדכי שירותי קירור", המספק שירותי תיקון ושיפוץ מקררים תעשייתיים, הנמצאים בין היתר במסעדות, בתי מלון וקייטרינג.

במקצוע שיהפוך למפעל חייו החל לעסוק עוד במהלך שירותו הצבאי. כשהשתחרר החל לעבוד במחסן שבנה בחצר בית הוריו ובהמשך התקדם עקב בצד אגודל וכחלק מארגון בעלי המלאכה – בהם נגרים, מסגרים ועובדי מלטשות יהלומים, עבר למתחם השוק, שם הוא נמצא משנת 1965 והיה עד לגלגולים ולהתפתחויות שעברו על המתחם.

"עבדתי יום ולילה, שבתות וחגים, חוץ מיום העצמאות", מספר רוזנר בראיון ל'נתניה נט'. "רק כדי שתבין כמה קירור הוא דבר חשוב ומוביל היום, גם כשיורים טיל במלחמה חייבים לצנן את מערכות המחשבים בדומה למיזוג אוויר, אחרת הן יתחממו ויקרסו".

הרומן של רוזנר עם המתחם לא התחיל בבית המלאכה, כי אם במגרש חנייה ישן שהיה בו בימים שלפני קום המדינה, בו היה בית חרושת "עליון" לעיבוד עור. אביו, שמואל, איש האצ"ל, עבד שם, ומרדכי זוכר היטב כיצד הבריכות הטבולות בסיד ששימשו לניקוי העורות, העלו ריח צחנה חזק כל כך, שהבריטים לא היו מסוגלים להיכנס לשם. זו בדיוק הסיבה שבמקום הוחבאו נשקים בסליקים על ידי אנשי האצ"ל והלח"י. "אני ממש זוכר איך אבא סיפר לאמא ביידיש שהוא עובד במקום מסריח ובהמשך הבנתי שהחביאו שם נשק", משחזר רוזנר. "הבריטים שחבשו כובעים אדומים וכונו אז 'כלניות' היו אכזריים מאוד ליהודים. על כל תנועה לא במקום היית עלול לחטוף כדור. מסביב לנתניה היו הרבה מחנות בריטיים כמו בקריית צאנז, בבית גולדמינץ וסמוך להדסה נעורים. אבא חי במתח שלא יעצרו אותו, אבל המטרה מקדשת את האמצעים".

כילד, רוזנר אפילו מצא דרך מקורית הקשורה לאותם בריטים כדי לזכות בדברי מתיקה. "הבריטים היו מקבלים גלויות מהמשפחה וכילדים היינו מבקשים מהם את הבולים", הוא מחייך. "בינתיים פתחתי להם את הפאוץ' וסחבתי כדורי רובה, אותם הייתי מביא לאבא כדי שיחביא עם הנשקים. הכרתי את הצורך הזה והושפעתי ממנו. תמורת הכדורים אני והחברים קיבלנו מאבא ואנשי האצ"ל והלח"י סוכריות. הייתי בסך הכל בן 8, אבל כבר אז עשיתי עסקים טובים".

הפסל של סאדאת

מרדכי רוזנר לא שש לציין את גילו, אבל משתף לבסוף שהוא כבר בן 87. נשוי לרינה, אב לשלושה וסב לשישה. הבן רוני והנכד ניב עובדים יחד איתו, בעסק שכבר עתה זכה לכינוי המחמיא, ככזה שעבר מדור לדור (לדור).

כילד גדל ברחוב נווה דוד על שם דוד רזיאל בעיר. "זה המקום הכי נמוך בנתניה ובכל חורף כל הבתים היו מוצפים. היו שם שלוליות ופרחו שם נרקיסים", אומר רוזנר. "ההצפות נפסקו רק לאחר שנים ארוכות, לאחר שהעירייה בנתה תעלות שניקזו את המים לים".

בשנת 1955 השתחרר מהצבא, שם כאמור עסק בקירור. לשמחתו, בשירות המילואים שובץ בחיל התותחנים, והיה שותף למבצע קדש, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. רוזנר לא שוכח כיצד ניחם את עצמו על החזרת סיני ויצר פסל רב משמעות מברזל ונחושת עם דמויותיהם של בגין ואנואר סאדאת, שניהם מחוברים לשלד עצמות וקשורים ברגליהם כמו תאומים סיאמיים. "סאדאת היה עם השפם המפורסם והחזיק קלצ'ניקוב לעומת בגין הדיפלומט והאמיץ", הוא אומר. "קיבלתי תגובות מדהימות". את התחביב של יצירת פסלים – בהם דמויות וחיות מסוגים שונים ומגוונים, הוא מטפח כבר כשלושה עשורים.

מרדכי רוזנר

רינה ומרדכי רוזנר 

הזיכרון הכי חזק שלו מהעיר נוגע כמובן לבית המלאכה שהקים במו ידיו. "זו גאווה גדולה ולעת זקנה אני מרגיש טוב שהבן והנכד ממשיכים את ההשקעה שלי", הוא מספר. "אנחנו נותנים שירות טוב ומתפרנסים בכבוד. אני זוכר איך הייתי המון במילואים וכשהיה צריך סגרתי את העסק למרות שקשה והלכתי לתרום למדינה. אמנם קיבלנו 70% מהמילואים, אבל היה קשה להרוויח כסף. היום אני שומע צעירים אומרים שאם יעשו מילואים הם פראיירים ופשוט לא מבין אותם. כך גם בכל מה שקשור לעבודה. היום כבר בשעה 3 וחצי-4 כולם מסתכלים על השעון ומקטרים שהם עייפים ורוצים הביתה. אשתי גידלה את הילדים לבד ואני חונכתי לעבוד בלי שעון. הוא היה על היד רק כדי שאדע מתי צריך לאכול, הולך בבוקר וחוזר בלילה. אם קיבלתי טלפון ב-12 בלילה שהמקרר לא עובד, מה אגיד לקליינט – חכה למחר ואז האוכל כבר היה מתקלקל?. הייתי יוצא מאוחר, מעניק שירות ואוסף עוד לקוח. תמיד העברתי את המסרים האלה לילדים ולנכדים, וכל אחד השתדל להיות ביחידה קרבית. אני מרגיש טוב שיש מי ששומר על המדינה ועל הפרנסה. אולי אני חריג, אבל ככה אני חושב".

עד מתי תמשיך לעבוד?

"עד יומי האחרון, זה מה שמחזיק את הבן אדם".