לגילי רובינפלד, מחנכת כתה ד' מבית הספר "שמרית", לא היה פשוט לחזור ללמד כתות מלאות אחרי שנה וחצי בקפסולות, אבל זה לא מה שיוציא לה את הרוח מהמפרשים. בראיון אופטימי היא מספרת על הכיף הגדול לפגוש את התלמידים פנים אל פנים, הלמידה החווייתית בחורשת הסרג'נטים והרגיעה היחסית אחרי החגים. "אנחנו עושים מה שצריך כדי להיזהר, אבל בפירוש לא חיים בהיסטריה", היא אומרת 

שמרית אור

בית ספר שמרית  

אם לא די בשרשרת האתגרים הבלתי נגמרת של ציבור המורים בישראל, הגיע משבר הקורונה שאילץ אותם להתמודד עם הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים וכמובן עם החשש הגדול להדביק או להידבק ולשלוח כתות שלמות לבידוד.

על הרקע הלא פשוט הזה נעים לשמוע את האופטימיות של גילי רובינפלד, מורה בכתה ד' בבית הספר "שמרית" בקריית השרון, שבעזרת יצירתיות מתובלת בכמויות נדיבות במיוחד של אהבת הילדים ומקצוע ההוראה, הצליחה ליצור עבור תלמידיה רצף לימודי ולשמור על סוג של שגרה במשך שנה וחצי מטלטלות במיוחד.

"מתחילת השנה חזרנו לכתות מלאות של כ-30 תלמידים אחרי כשנה וחצי של קפסולות עם כמחצית הכמות. זה מאוד לא פשוט ושונה לגמרי יחד עם כל האתגרים", פותחת רובינפלד בראיון ל"נתניה נט". "למעשה ההנחיות די ברורות, אבל הביצוע שלהן קשה. להשגיח שהילדים יעטו מסכה כל היום בתוך כתה זה דבר שלא קל להם ולי. בשעת האוכל הם כמובן יכולים להוריד אותה, אבל בהפסקות צריך להזכיר להם שוב, וזה בומרנג שלא נגמר וכל היום צריך לשים לב".

אילו השפעות יש לעטיית המסכה על סדר היום הכתתי?

"לצערנו הילדים התרגלו וזה לא משהו שמקשה עליהם או מעיב על הלמידה בכתה, אבל אי אפשר לדבר כל היום עם מסכה. יש ילדים שקטים שקשה לי מאוד לשמוע אותם ולעיתים הם מסירים את המסכה רק לכמה שניות כדי שאבין מה הם אומרים. כשאני מסירה את המסכה אני מקפידה על שמירת מרחק, אבל בסך הכל הצוות מחוסן ואנחנו מרגישות בטוחות".

שמרית אור

גילי רובינפלד מחנכת בית ספר שמרית  

בניגוד לחוסר הוודאות הכללי שליווה את השלבים הראשונים של פרוץ המגפה, מספרת גילי כי פתיחת השנה הנוכחית לפני חודש וחצי הייתה רגועה הרבה יותר. "אצלנו בכתה ובבית הספר ההורים מאוד ממושמעים. כולם עקבו אחרי ההנחיות, ביצעו את הבדיקות הנדרשות ושלחו בצורה מקוונת, ומה שלא היה מקוון נחתם כנדרש. לא היו לנו בעיות ביורוקרטיות של נהלים והשנה התחילה עם הרבה פחות לחץ", היא אומרת. "גם מבחינת הילדים מרגישים את הרגיעה ואת הביטחון. יש שחלו כי קיבלו תשובה חיובית, לא כי הרגישו רע. הם חזרו ומספרים לחברים. מבחינת תפקוד אין אצלנו ילדים שחווים לחץ או חרדה והם מרגישים שהשד לא נורא כל כך".

לא לחזור אחורה

גילי רובינפלד מתגוררת בקריית השרון. נשואה, אם לשלוש בנות וסבתא טרייה לנכד. היא עוסקת בהוראה כבר 34 שנים, מתוכן שמונה האחרונות בבית הספר "שמרית", בו היא מחנכת את כתה ד'2 ומשמשת כרכזת פדגוגית. מורה לשפה, מדעים ולמקצועות רבי המלל דוגמת מולדת, מקרא, כישורי חיים ומפתח הלב. בעבר לימדה בהלל צור בנתניה, בית יצחק בעמק חפר ולב הפרדס בלב השרון.

אחד הסממנים הבולטים של פתיחת השנה הנוכחית, היה החשש הכבד שכתות שלמות עלולות להיכנס לבידוד בתקופת החגים, מה שימנע מרבים לחגוג בחיק המשפחה. בשלב מסוים עמדה על הפרק גם האפשרות לדחות את פתיחת שנת הלימודים לאוקטובר, מה שלא קרה בסופו של דבר. "לא מעט כתות בבית הספר נכנסו לבידוד, כולל אחים של ילדים בכתה שלי. זה היה מוחשי ולא רק דיבורים באוויר", משחזרת רובינפלד. "כמובן שהיו לנו חששות, אבל פשוט הקפדנו מאוד על ההנחיות. לשמחתי מאז שחזרנו מחופשת סוכות אני לא שומעת על בידודים מסביב והמצב פחות או יותר שקט".

עד כמה השפיע המצב על העברת חומרי הלימוד והרצף הלימודי?

"בהחלט לא היה קל, והיה צורך לחזור על הרגלים ולהחזיר לתלם את הילדים שהרבה זמן לא תרגלו ולא עבדו בצורה רציפה. יחד עם זאת, אנחנו מורגלים בעבודה שקטה, ברורה ורציפה. המערכת לא מטלטלת ויש מעט אנשי צוות קבועים בכתות. בנוסף, יש לנו פעילויות שמאפשרות לילדים להתאוורר, כמו חינוך יער פעם בשבוע – יציאה לחורשת הסרג'נטים הסמוכה לבית הספר ולמידה קצת אחרת, ובימי ראשון יש פעילות בשם "אור לראשון", שמתבצעת ללא תיקים, מחברות וספרים – מה שיוצר למידה חווייתית ומגוונת".

אין ספק שמה שאת מתארת נשמע הרבה יותר טוב מהלימוד באמצעות הזום.

"ברור. אין כמו לפגוש את הילדים פנים אל פנים, לחוות ולהרגיש אותם, אבל אני חייבת לומר שבחוויה שלי ושל הילדים, ממש לא סבלנו בזום. היו שיעורים מעניינים, הכנסנו את כל התכנים המקצועיים גם בכתות הגבוהות יותר, והקפדנו על לא יותר משלושה זומים ביום כדי שהשיעורים לא יימאסו על הילדים ויתסכלו אותם מחד, אבל יאפשרו להם לשמור על שגרה מאידך. הם היו מחכים לפגוש אותי בכל בוקר, למדו לתפעל לבד את המערכת ואני גאה לומר שהייתה נוכחות של 90% אחוז לכל אורך התקופה של הלמידה מרחוק. בסך הכל נהנינו".

איך התקופה הזו השפיעה עלייך באופן אישי?

"השנה וחצי האחרונות היו מאוד מטלטלות ואישית קשה מאוד היה לי לחזור למערכת מלאה אחרי שעבדנו בצורה אחרת. כולם מדברים כל הזמן על הילדים וההורים, אבל אני לא יודעת אם מישהו חשב עלינו. יחד עם זאת, אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ושמחה לראות את הילדים בכל בוקר. כל הזמן מטפטפים לנו שחייבים ללמוד לחיות עם הקורונה וזה גם המוטו שלי. זה לא הולך להיעלם. אנחנו עושים מה שצריך כדי להיזהר, אבל בפירוש לא חיים בהיסטריה".

לסיום, מה את מאחלת לך ולתלמידים שלך לשנת הלימודים הקרובה?

"אני מאחלת לכולנו שתהיה שנה טובה, שנמשיך ללמוד ולהגיע בכל בוקר לבית הספר ולחוות חוויות, והכי חשוב – שלא נחזור אחורה".