ד"ר רון רוטר מבית החולים לניאדו בנתניה מורגל בטיפול בבני הגיל השלישי, אך הלב נצבט עוד יותר כשנדרש לכך בתנאי קורונה. בראיון נוגע הוא מספר על הדרכים להנעים את זמנם של המטופלים, חשיבות הקשר עם המשפחות ואיפה דווקא כן נעים לראות גן סגור

דר רון רוטר

ד"ר רון רוטר

המציאות במחלקת הקורונה כבר אינה זרה כלל לד"ר רון רוטר. בימים כתיקונם הוא רופא גריאטרי, אבל בשנתיים האחרונות הוא תורם את חלקו המשמעותי במאבק בקורונה, כשהמחלקה הייעודית לכך בבית החולים "לניאדו" בנתניה נפתחת שוב ושוב – זו כבר הפעם החמישית.

"ראינו שהתחלואה מטפסת והבנו שאין ברירה, אלא לפתוח שוב את מחלקת הקורונה, שעמדה ריקה במצב הכן. פה דווקא כן נעים לראות גן סגור", הוא אומר בראיון מיוחד ל"נתניה נט" על רקע התחלואה הקשה, במסגרתה הצפי הוא לכ-4 מיליון וחצי מאומתים לנגיף. "נקראתי שוב לדגל וידעתי שצריך לחזור לשם בפעם החמישית. התחלנו להכניס את הציוד ולהתכונן לכניסת החולים. זה התחיל בטפטוף של בודדים ואז הייתה קפיצה משמעותית, גם בכמות האמבולנסים וגם בכמות החולים שפנו אלינו עצמאית".

כיום מאושפזים במחלקת הקורונה בלניאדו 36 מטופלים, מרביתם מחוסנים. 12 במצב קשה, מהם שניים מונשמים. "רוב החולים שלנו מבוגרים, כולל חולה בת 102, וברמה האישית זה צובט בלב", הוא אומר. "אנשים עם רקע רפואי לבבי או סוכרתי ובעצם רובם עשו את מה שאמרו להם והלכו להתחסן, ועכשיו הם פה. אנחנו מנסים להנעים את זמנם ולאפשר להם להיות כמה שיותר בקשר עם המשפחות, בין השאר באמצעות טאבלטים שנתרמו לבית החולים. כרגע עוד אי אפשר לבקר וצריך להבין שיש חולים בלי טלפונים, ובטח בלי טלפונים חכמים".

אילו תגובות אתה מרגיש מהציבור במצב שנוצר?
"בהחלט מרגישים את הלחץ של המשפחות שעומדות מחוץ למחלקות ומחוץ למיון הנשימתי. לפעמים הן לא מעודכנות והלא נודע יכול להוביל את הלב למחוזות מאוד לא נעימים. רואים את העצבנות בהליכה בפרוזדורים, וגם סיגריות שזרוקות במקומות לא ראויים. שוב, אנחנו מנסים לתמוך במשפחות על ידי שיחות טלפוניות יומיומיות ולשדר תמונת מצב טובה ככל האפשר".
איך אתה כאיש רפואה מקל על המטופלים שלך?
"אני מנסה להסיח את דעתם מהמחשבות הקשות ולהפעיל אותם בצורה אקטיבית כפי שעושים במחלקה הגריאטרית, למשל בריפוי בעיסוק. אומרים להם שזה יחלוף ויש הרבה בשביל מה לחיות, וכמובן מזכירים את המשפחה שמחכה בחוץ בזרועות פתוחות ומחכה שישובו הביתה. אני תמיד אומר למטופלים שלי – 'עברתם כל כך הרבה, זה קטן עליכם ותעברו גם את זה. הרבה פעמים זה מצליח, לפעמים לא, אבל בהחלט שווה לנסות. מוטיבציה להחלים זה הבסיס ומי שחזק בנפשו גם מתרפא יותר טוב".

ההנחיות של משרד הבריאות משתנות חדשות לבקרים, אנשים מבולבלים וכבר לא סומכים על הבדיקות. איך הגענו למצב כזה?
"זה נכון שהדברים מאוד דינמיים ומשתנים בקצב מסחרר. לי אישית יש שני מאומתים במשפחה המורחבת ולא הבנו בהתחלה אם קיצור הבידוד ישפיע עליהם או לא. אנחנו עוקבים ומתעדכנים ומעבירים את המסרים למטופלים ולמשפחות, כשלפעמים ההסבר צריך להיות בשפת האם של המטופל. אם אפשר אני גם מדבר איתם על אקטואליה. בסופו של דבר ההודעות של משרד הבריאות מסודרות ואנחנו מקפידים ליישם את הנהלים, אבל הציבור, ובטח האוכלוסייה השלישית, מתקשים לעקוב ואולי כבר לא רוצים לדעת. מצד שני, אחרי שלא ידענו דברים בגל הראשון, בחמישי יש הרבה יותר כלים ואנחנו יותר מתוחכמים".

העיקר הבריאות

ד"ר רון רוטר, 40, נשוי לחגית ואב לשלושה – בת 11 ותאומים (בן ובת) בני 7. היה חובש בצבא ובהמשך הדריך קבוצות רפואיות בנושא החייאה. לאחר הסטאז' עבד בין השאר במוסד הגריאטרי בתל השומר, בבני ציון וכן בבתי אבות. בשנתיים וחצי האחרונות הוא באגף הגריאטרי בלניאדו, ועושה לשם את הדרך הארוכה מביתו בקריית חיים.
כשהקורונה לא מתכוונת להיעלם והרחובות הריקים מלמדים שהסגר הבא עלול להיות מעבר לפינה, הוא מקפיד לשמור על אופטימיות. "כרגע יש עשרות אלפי מאומתים ביום ועלינו להמשיך לעטות מסכות על הפנים, לשמור על בידוד חברתי ומאידך להמשיך לחיות בשגרת קורונה, כי היא תישאר איתנו הרבה זמן. אסור לזלזל בה וצריך להישמר, לדאוג לבריאות שלנו ושל הקרובים לנו ובעיקר לדאוג לבני הגיל השלישי. החיים ממשיכים והפנים קדימה".

מבחינת הרפואה, יש תקווה לעתיד טוב יותר בכל הנוגע לקורונה?
"יש תרופה חדשה וגם פידבקים טובים על התרופה של פייזר שנכנסה לארץ. חוץ מזה יש עוד כמה תרופות תחת פיתוח. בוא נקווה שככל שיעבור הזמן, המדע והרפואה יספקו לצד החיסונים פתרונות טובים והולמים יותר".