״האמנות היא הדרך שלי להתמודד עם השכול״

האמן אלירן ז׳אן, מבטא ביצירותיו את הכאב על מותו של אחיו מאור, שנהרג בפיגוע בקניון השרון. לאחרונה פתח סטודיו לקרמיקה בנתניה, והוא מקווה שיום אחד האמנות תיגע בכולנו: ״אנחנו חיים בעידן וירטואלי וחסרה לנו העשייה״.

יצירותיו של האומן אלירן ז׳אן עוסקות בשכול ובכאב.

שנת 2005. רב״ט מאור ז׳אן, בן 21 מנתניה, היה בדרכו לקניון השרון. רק זמן קצר לפני כן הוא עבר משירות קרבי בגבעתי לרבנות בנתניה, על מנת להיות קרוב לאשתו מוריה, אהבת חייו, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה. מגיל 15 הם היו יחד, והוא השתוקק כבר להיות אבא. אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבורו. כשחצה את הצומת, פיצוץ חזק נשמע. חתיכות ברזל ופלסטיק עפות לכל עבר ושמשות הזכוכית בקניון התנפצו לרסיסים. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו וניפץ חיים של משפחות שלמות. ארבע נשים נהרגו, ו-90 אנשים נפצעו, ביניהם מאור.

הוא פונה במסוק צבאי לבית החולים רמב״ם בחיפה, כשהוא במצב אנוש וסובל מכוויות חמורות. הוריו של מאור, שבאותה שעה טיילו בהונגריה, קיבלו הודעה על פציעתו של בנם ושבו ארצה במהרה. אחיו, אלירן, ששירת בתותחנים, הוזעק מהבסיס. בבית החולים הם התפללו לשלומו, ביחד עם מוריה שלא משה ממיטתו. הרופאים עשו הכל כדי להציל את חייו, אך כעבור יומיים, בהם היה מאור מחובר למכונת ההנשמה, הוא מת מפצעיו.

״מאור היה אדם משכמו ומעלה. ציוני, דתי, אחראי. איש של מעשים ויוזמות. הוא הקים חדר הנצחה ללוחמי צה"ל בסניף בני עקיבא בנתניה, חדר שלאחר מותו נקרא על שמו. הוא ראה את החיים שלו כשליחות ופעל למען החברה ולמען ישראל״. מספר אלירן, אחיו הבכור של מאור ז״ל. ״למרות שהיינו אחים, היינו רחוקים מאוד. היה ביננו דיסטנס. אחרי שהוא נפטר הרגשתי פספוס גדול״.

לאחר שמאור ז״ל הובא למנוחות, אביו של אלירן ביקש שלא יישאר בקרבי, ואלירן כיבד את בקשתו. הוא עבר למרכז מכ״ם בחוות השומר, שם פיקד על חיילים עם רקע קשה ופעל על מנת שישתלבו בחברה. בינתיים, הכאב והשכול הודחקו בלבו של אלירן, עד שגילה את העיסוק באומנות. 

״האמנות הציפה את הכאב שבי״

אחרי שהשתחרר מהצבא, החליט אלירן להירשם לבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ולהתמחות בעיצוב קרמי וזכוכית. ״לא היה לי שום רקע באמנות, אבל הרגשתי שיש לי כישרון בידיים ורציתי להוציא אותו החוצה״. הוא מספר. בארבע השנים בהם למד בבצלאל, הוא יצר עבודות שהצליחו להרשים את צוות המורים, והוצגו בתערוכות שונות. אלירן היה משוכנע שמדובר ביצירות קרמיקה ותו לא, אך רק כעבור שנה, הוא הבין כי הן מביעות את הכאב והשכול שסבבו אותו.

״לא חשבתי שאני מתעסק במוות, עד שהבנתי שאני פוצע וחותך את כלי קרמיקה שאני יוצר. בתחילת היצירה, לכל כלי הקרמיקה יש צורה עגולה. העיגול מבטא את השגרה שבמעגל החיים, ואני תמיד נהגתי לשבור את המעגל הזה, ממש כמו שחיי השגרה שלי נשברו כשמאור הלך לעולמו״.

אלירן יצר סדרת עבודות לתערוכה העוסקת ב״חלל הפנוי״ שבחיים ובחוסר. ביצירה אחת למשל, מוצג דלי פשוט ובתוכו יציקת גבס של פנים המכוסות במים. הפנים לבנות, קפואות, מתות. אל תוך הדלי מוקרנות אותן פנים בלי הבעה, רק עם תזוזת עיניים קלה. העבודה מדברת על הרגע שבין החיים למוות, אותו רגע המגולם בהזזה קלה של העיניים. יצירה אחרת היא קבר מזכוכית, הנקראת ״פתוח סגור״.

״אדם שנהרג קרוי חלל, כמו חלל מלחמה. כשאנחנו מבקרים בבית קברות, אנו ניצבים מול קבר אטום. האטימות הזאת עוזרת לנו להדחיק את המציאות, וממש כמו שהקבר אטום, כך גם אנחנו, בשביל להמשיך לחיות, הופכים לאטומים. אני זוכר שהלכתי לבית הקברות ולא ממש הצלחתי לקלוט שאחי שוכב בקבר מולי״. מסביר אלירן. ״ביצירה שלי, הקבר מזכוכית מצד אחד אטום כמו הקבר מאבן, אבל מצד שני הוא פתוח, בדיוק כמו החלל שנפער באדמה כפצע פתוח, שמסרב להסגר. בזמן שהמכרים של המת ממשיכים בחייהם ומגיעים לאזכרה פעם בשנה, המשפחה הקרובה מרגישה חלל שתמיד נוכח״.

איך האמנות עוזרת לך להתמודד עם השכול?

״האמנות מבטאת את הכאב ומציפה אותו. הרבה שנים לא התייחסתי לכאב, הדחקתי אותו והייתי אטום אליו, כמו הזכוכית האטומה של הקבר שיצרתי. אבל בזכות האומנות אני מבין יותר מה שאני מרגיש. התחושות הלא מובנות מקבלות צורה. אני מצליח להעביר הלאה את התחושות, ואנשים אחרים מגיבים לאומנות ודנים בה. זה בהחלט מחזק אותי״.

״כל אחד יכול להתעסק באומנות״

לפני כחודש פתח אלירן סטודיו לקרמיקה, ברמת אפרים בנתניה, ששמו ״הסטודיו ברמת אפרים״. בסטודיו הוא יוצר כלים פונקציונאליים מקרמיקה, כמו כוסות, קערות וקומקום, וכן יצירות אומנות של ממש. המטרה שלו היא להעביר סדנאות לזוגות ומשפחות, שיוכלו ללמוד בין השאר איך ליצור עבודות יד מקרמיקה כמו כלי בית, נטלה ומזוזה.

מה לגבי אנשים שלא מבינים באומנות? הם יוכלו להתאים לסדנה כזאת?

״בהחלט. גם אני לא חונכתי על דרכי האומנות ולא ביקרתי בגלריות. אפשר ללמוד באופן עצמאי על אומנות. בכל מקרה, על מנת להתעסק בקרמיקה לא צריך להיות אומן עם כשרון יוצא דופן, והאמנות יכולה להתאים גם למי שיש לו ידיים שמאליות. חוץ מזה, אני רוצה לנפץ את הסטיגמה שקרמיקה מיועדת לנשים בלבד. משום מה גברים פחות נמשכים לתחום הקרמיקה, למרות שבסין מדובר בעיסוק גברי. חשוב לי שכולם יתחברו לזה״.

מדוע זה חשוב לך כל כך?

״אנחנו חיים בעידן וירטואלי שבו אנחנו מתעסקים יותר במחשבים וטלוויזיה, ופחות בחומר. בעיניי ישנה חשיבות גדולה להתעסקות עם החומר משום שהיא מפעילה קולטנים אחרים במוח. החומר מאפשר לך לעבוד מהבטן, מהאינטואיציה ומהתחושה. זה משחרר אותך״.