פרידה מדוד קוצר, ממייסדי מסעדת פונדק הים המיתולוגית

המעבר לדירות משותפות בנתניה כדי להגשים חלום; החלוקה לעבודה בשבתות וגיוס בני הדודים; הנהירה הגדולה לסירה הכתומה כדי לראות את שלל הדגים וכמובן הספונג'ה הבלתי נשכחת והתבלין הסודי לבשר. מירי קוצר-קדם, בתו של דוד, משרטטת את תבנית נוף מולדתה באמצעות הלוקיישן המשפחתי הססגוני, שנחשב לאחד הסמלים המובהקים של נתניה. זיכרונות בטעם של פעם

שטף הדיבור ויכולת הירידה לרזולוציות הקטנות ביותר של מירי קוצר-קדם, מציתים מחדש את הדמיון ומחזירים באחת את הריחות והטעמים הייחודיים של אחד המוסדות הקולינריים המפורסמים בנתניה, פונדק הים שמוקם ברחוב הרב קוק 1 בעיר. ביום ראשון השבוע הלך לעולמו אביה של מירי, דוד קוצר, בגיל 82. איש ים בכל רמ"ח איבריו וממייסדי פונדק הים. את סיפור המורשת האדירה שהותיר אחריו אנחנו מביאים כאן לזכרו.
"המסעדה הוקמה בשנת 1966 ואבא היה בן 22 כשפתחו אותה. היה לו חלום לפתוח סטקייה, והוא עבר מרמת גן לנתניה יחד עם שני אחיו – שאול ואיציק, והגיס מוישה, כדי להגשים אותו", משחזרת מירי. "הם הימרו על כל הקופה, מכרו את הדירות שלהם ועברו לגור בשתי דירות משותפות כדי לפתוח את הפונדק".

בתחילת הדרך כל אחד מהשותפים עבד בעבודה נוספת במקביל, כאשר דוד היה גזרן של בגדים, אבל בהמשך יצא שמה של המסעדה למרחוק, וכולם יכלו להשקיע בה את כל כוחם ומרצם. השם פונדק הים ניתן למסעדה בשל אהבתו הגדולה של דוד, שהיה לימים דייג ידוע ומוכר מאוד בנתניה, לים. המקום התהדר בבשר ודגים משובחים, לצד אוכל ביתי, בכלל זה מרק גולש, צ'ולנט ואפילו גפילטע פיש לפני החגים.
"אבא היה יוצא לדוג וחוזר עם דגים ענקיים. אחר כך הם היו מגיעים לפונדק ונמכרים או נאכלים על ידי בני המשפחה. הייתה לו סירה כתומה שהייתה ממש נוסטלגיה נתנייתית, וכשהוא היה חוזר לחוף הייתה ממש נהירה של אנשים לראות את השלל שהביא עמו. זה משהו שזכור לרבים. עד שבוע לפני לכתו הוא היה כל יום בים, על קברו הונח זר מפרלמנט הים ואין ספק שאבא היה איש ים בכל רמ"ח איבריו".

שבת ל-4, צ'יפס ב-5

מטבע הדברים, ילדיהם של דוד ושותפיו נולדו וגדלו לתוך המציאות של פונדק הים. "המסעדה נפתחה כשאחי הגדול היה בן שנה, ככה שממש גדלנו לתוך זה. כל ארבע המשפחות גרו במרחק הליכה וחלקנו את השבתות במסעדה. הם היו ארבעה אז עבדו שבת ל-4, אנחנו היינו 20 בני דודים וכל מי שאבא שלו עבד באותה שבת היה מגויס לעבודה, זו לא הייתה שאלה בכלל", אומרת מירי. "חלק מלצרו, חלק היו במכונות השתייה וחלק בעמדת החומוס. בנוסף, היינו נפגשים בשישי בצהריים, בשבתות ובמשמרות, ותמיד מוכנים לכל תרחיש שיכול להיות שעוד רגע אבא מתקשר ואומר לכולם 'יאללה בואו'. לכן גם בשבת בבוקר היינו הולכים לים עם פק"ל בגדים להחלפה למקרה שיקפיצו אותנו לפונדק. בהמשך אפילו הנכדים היו מדי פעם מתגייסים לעבודה בשבתות".

ואיזה זיכרונות נעימים וטעימים הם צברו שם. "חומוס בפיתה עם סלט כרוב ומלפפונים חמוצים היה להיט לכל מי שלא היה כסף, זה עלה אז גרושים", נזכרת מירי. "כשהיינו ילדים היו ארגזי פיתות מעץ. היינו הופכים אותם ועומדים עליהם מחוץ למסעדה ומוכרים פיתה עם חומוס כדי שלא כולם יכנסו פנימה, פשוט כי לא היה מקום. אני ממש זוכרת תורי ענק בימי בחירות שהיו ימי שבתון או במוצאי פסח. עוד להיט, בעיקר עבור הילדים, היה צ'יפס בשקית. זה עלה 5 שקלים בשנות ה-80 ולא אשכח איך אחרי חגיגות יום העצמאות כל הכיכר הייתה מפוצצת בשקיות צ'יפס של פונדק הים".
אגב, בהיותו אחד המקומות הכי נחשבים בנתניה, פקדו את פונדק הים לאורך השנים לא מעט מפורסמים מכל התחומים, בהם העיתונאי ופרשן הטלוויזיה משה נוסבאום, השחקן והבמאי דובי גל והבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, אייל סגל.

"כולם היו באים לשתות ולאכול, אבא אהב מאוד את העבודה שלו והצליח לשלב אותה עם ים והרבה בילויים", אומרת מירי. "הוא אהב להכין הכל בעצמו והיה יכול גם להתיישב על הבר ולפלט לסועדים את הדג – 'מפנק עד הסוף'. בנוסף, היה לו לב מאוד רחב, תמיד תרם לחיילים ולנזקקים, וגם למי שלא יכול היה לשלם תמיד אמר 'בוא תאכל ותחזיר כשיהיה לך'. אלה היו ימים אחרים, בהם נתניה הייתה קטנה יותר, כולם הכירו את כולם ולרוב העסקים הייתה הפסקת צהריים במקביל, כך שגם אם הגעת לבד אף פעם לא הרגשת לבד. ידעו מה כל אחד אוהב לאכול והיו מכינים לו את המנה 'הרגילה' שלו. היה גריל פחמים ענק וסביבו בר גדול וכולם ישבו יחד, ממש כמו קיבוץ. שום דבר לא היה קנוי, לא הסלטים ולא הרטבים. את הכל לבד עד רמת החריף. אגב, אני הכי אהבתי את הספגטי בולונז, מעשה ידי אבא להתפאר והכי טעים שיש".

החומוס מכלבוטק

ואחרי כל הסיפורים והזיכרונות, השיא עוד לפנינו. אמנם כבודם של כל הלהיטים הקולינריים שתוארו כאן במקומם מונח, אבל זה כלום לעומת הספונג'ה המיתולוגית שהפכה לשם דבר בנתניה. "זה היה משקה שכלל מיקס של טעמים – ענבים, לימון, משמש וסודה. הייתה אז מכונה כמו שיש היום של קולה, והיו מערבבים את הטעמים ושמים קצת מכל דבר. משקה טעים בטירוף שנקרא גם מעורב", נזכרת מירי. "בנוסף, היה תבלין סודי לבשר שהשותפים היו רוקחים לבד. סועדים מחו"ל היו חוזרים הביתה עם קופסאות של תבלינים, זה היה מטורף".
נקודת ציון נוספת הייתה מבחן החומוס של התוכנית המיתולוגית כלבוטק, שבחרה בחומוס של פונדק הים כחומוס האולטימטיבי והטוב בארץ. "זה היה בשנות ה-80 המאוחרות. היה רק ערוץ 1 בטלוויזיה וכולם ראו באותה שנייה את אותו דבר. אחרי הזכייה בכלבוטק היה פשוט טירוף ולפונדק נהרו סועדים מכל הארץ", היא מספרת.

לפני כשנתיים נסגרה המסעדה המיתולוגית, כאשר עוד קודם לכן הנכס הושכר. מי שממשיכה את דרכו של דוד היא בתו תמי, שפתחה לפני 12 שנים את מסעדת 'הפונדק בשכונה' ברחוב פנחס לבון בשכונת קריית נורדאו בנתניה. עד היום היא מוכרת שם את הספונג'ה המיתולוגית והתבלין הסודי, לצד בשרים משובחים. "עד שבוע לפני שאבא נפטר הוא הקפיד להגיע למסעדה לטעום את החומוס, לעשות בקרת איכות ולראות שהכל בסדר", אומרת מירי. "תמי ללא ספק ממשיכה את דרכו עם אותם טעמים ואותה אווירה בה אתה אף פעם לא לבד. הכי נתנייתי שיש".
בהלווייתו של דוד ז"ל, קראה מירי הספד מרגש בשם כל שבט קוצר, וכתבה בין השאר: "נזכור אותך תמיד שזוף, חתיך, חזק, בשלן, בליין, מצחיק, אוהב את הים ואת החיים הטובים. עפת על החיים עד הרגע האחרון... נתת לנו את המתנה הטובה ביותר בעולם, את אהבתנו לים. מבטיחים שבכל פעם שנגיע לים נזכור וניזכר בך. נוח על משכבך בשלום, בטוחים שארגנו לך חתיכת קבלת פנים עם אוכל משובח. מקווים שיש שם ים טוב והרבה דגים".

אם הייתה לך אפשרות, מה הכי היית רוצה לומר לאביך עכשיו?
"רובנו עצמאיים ולמדנו ממנו המון על אומץ, יזמות, חריצות, נחישות ודבקות במטרה. הייתי רוצה לומר לו תודה ענקית על כל הטוב הזה".