רחמים כהן - הכבאי הוותיק בראיון מיוחד

התגבורים באסון הכרמל, ההכשרות המגוונות בחילוצים מיוחדים והציפיה התמידית למשמרת הבאה. אחרי שראה כבר הכל במשך 32 שנותיו בתחנת הכיבוי של נתניה, רחמים כהן מגלה איך שומרים על הגחלת, מפרגן לאשתו על התמיכה ומדגיש: "התחנה היא בית, המשמרת היא משפחה והלוחמים והמשימות הם הכוח שלי" 

כמה אנשים אתם מכירים שנמצאים באותו תחום כבר 32 שנה? אין ספק שמדובר במצרך נדיר מאוד במחוזותינו. תכירו את רחמים כהן, שמחזיק בוותק המרשים הזה כלוחם אש ומפקד צוות בתחנת הכיבוי האזורית של נתניה. כמי שנחשב לפנים של התחנה, הוא השתתף בכל האירועים הגדולים ברמה המקומית והלאומית, כולל הלחימה כיום באש ובהרס בצפון ובכל חזית לה נדרשו לוחמי נתניה, בכלל זה צפת וקריית שמונה, ואף התנדב תמיד לצאת ראשון לזירת האירוע. "אני תמיד מגיע לעזור במקומות שמהם כולם בורחים", הוא אומר בראיון לאתר 'נתניה נט'.

כמי שעבר את כל סוגי האירועים האפשריים במערך הכיבוי לאורך השנים, הוא מספר על אירוע קשה שזכור לו במיוחד: "עדיין יושב עלי הפיגוע במלון פארק בנתניה בפסח בשנת 2002. הייתי במשמרת, בדיוק הכנו את השולחן והגיעו דיווחים על עשן לבן ממלון פארק, חלק אמרו פיצוץ. אני זוכר שיצאנו לשם לתוך ההמולה והחושך ואתה לא מבין מי נגד מי. הפיצוץ גרם לכך שמערכת מתזי המים של המלון הציפה הכל. חדר האוכל נראה כמו בריכה וחלק טבעו. לא אשכח איך נכנסנו פנימה וראיתי עגלת תינוק. עבורי ילדים הם בגדר 'מעל הטבע'. לסייע להם זה משהו מיוחד ואין סיכוי שאוותר לעצמי במשימה הזאת".

רחמים הוביל צוות באלפי אירועים לכיבוי שריפות, חילוצים מיוחדים ואירועי חומ"ס – ניתור חומרים מסוכנים. לקח חלק בפרויקט של כבאות ישראל למיגון בתי תושבים מהגיל השלישי בגלאי עשן בכל דירה למניעת פגיעה בנפש מיוזמתו ובהתנדבות מלאה. בחודש האחרון זכה להוקרה כמצטיין תחנה על פועלו הרב להצלחת המשימות בשגרה וחירום והן על היותו אדם מיוחד, שאף מוביל את הכשרת וחינוך הדור הצעיר של לוחמי האש לערכים ולעשייה.

אירוע נוסף שלא ישכח לעולם הוא אסון הכרמל. "היו לנו שם 3-4 ימים של לחימה רציפה והתחלפנו כל 12 שעות. כל אחד בתפקיד שלו, מי ברכב אספקת המים ומי ברכב הכיבוי. בצוות יש בדרך כלל 2-3 לוחמי אש, ביצענו את כל המשימות שקיבלנו על פי צורך, לקחנו אחריות ועשינו את העבודה", הוא משחזר.

טוב לעצמי ולציבור

רחמים כהן, 53, מתגורר בכפר יונה. נשוי לשרון, אב לשני בנים – מתן חי (28) ומאור צביקה (24), וסב טרי לנכד – ינאי בן ה-4 חודשים. "אשתי אלופה ומלווה אותי לאורך כל הדרך. אם לא היא חבל לי על הזמן", הוא חושף את סוד ההצלחה העיקרי. מעבר להיותו לוחם אש ומפקד צוות, בין שלל תפקידיו והכשרותיו - מפקח למניעת דליקות, חוקר שריפות ואפילו מחלץ סנפלינג מוסמך (חילוץ מיוחד).

"חלק מההכשרה שלי כוללת חילוצים מגובה, בורות וחילוצים מצוקי הים - כל מה שאפשר לחלץ בדרך לא שגרתית באמצעות חבלים", הוא מרחיב. "לפני כ-17 שנה הקימו את היחידה לחילוץ מיוחד (יל"מ), זימנו אותי וביקשו שאהיה חלק ממנה ואעבור השתלמות. זרמתי ואני שמח מאוד. אני לא בולט יותר מדי ועושה את עבודתי בשקט, תמיד ארצה לתת מעצמי למערכת ולעזור לאנשים, זו העבודה שלי. בשביל אחרים זו תחנת כיבוי, בשבילי זה הבית".

בתחנה יש כבר שני דורות תחתיו שהוא מקפיד להכשיר לקראת המשך הדרך. "אני מרגיש מחויבות ללמד ולמקצע אותם ותמיד אומר להם לקחת את הדברים הטובים", אומר כהן. "בתחנה הכל בסדר, אבל ברגע האמת הם צריכים להוכיח את עצמם ואני אני אוכל לזוז הצדה. צריך לזכור שחלק מהחבר'ה האלה בגילאים של הבנים שלי. אני מרגיש כאילו אני עובד עם הילדים שלי ומתייחס בהתאם, תמיד מחבק אותם והם חלק ממני. המשמרת שלי זו המשפחה, והמשימות, יחד עם הלוחמים שאיתי, הם הכוח שלי".

אילו תגובות אתה מקבל על העבודה?

"יש מי שאומר שזה מפחיד ויש גם תגובות כמו כל הכבוד, כיף לך ובטח יש שם המון חוויות. בסופו של דבר אנשים מעריכים ומפרגנים מאוד. ההבדל הוא שאני מגיע למקומות שמהם כולם בורחים, אבל כל אחד והמקצוע שלו".

איך שומרים על הגחלת כל כך הרבה שנים?

"הרצון לעזור לאנשים, לשמח, לעודד ולחזק אותם ואת דור ההמשך. אתה רואה אדם במצוקה ומעלה לו חיוך על הפנים - זה הכיף. חשוב לי לשמור על מה שיש ולהעביר הלאה את הידע והניסיון שלי. התחנה היא הבית שלי, אני מתגעגע לעבודה וכשחוזר הביתה כבר מחכה למשמרת הבאה".

לסיום, מה ה'אני מאמין' שלך?

"המקצועיות והעובדה שאני לא מוותר לעצמי. אני קם כל בוקר וחושב איך אני עושה טוב לעצמי ולציבור".