המלאכית של החיילים הפצועים בראיון מרגש

מאי אדנה, מפקדת תא פרט ומשפחה בזמן חירום, גויסה למילואים בתחילת המלחמה ובמסגרת תפקידה היא מעניקה מעטפת לפצועים ומשפחותיהם מרגע הגעתם לבית החולים. כעת היא מספרת על התגובות, הבעיות שצצות, האוזן הקשבת והתקשורת מול המשפחות. "תמיד ידעתי שלא ארצה לעשות יותר כסף בהייטק, אלא לעבוד עם אנשים ולהיות משמעותית עבורם", היא אומרת

האתגרים הבלתי נגמרים של מלחמת 'חרבות ברזל' כוללים גם התמודדות מורכבת עם המוני החיילים הפצועים, שגודשים את בתי החולים מאז ה-7 באוקטובר. לצד הפצועים, מי שעוברים חוויה מטלטלת היא בני משפחותיהם, שמקבלים דיווח ראשוני על פציעה ומגיעים בהיסטריה לדרוש בשלומם של היקרים להם מכל.
כאן נכנסת לתמונה מאי אדנה, מש"קית בר"מ 2 ומפקדת תא פרט ומשפחה בזמן חירום. עם פרוץ המלחמה גויסה למילואים ובמסגרת תפקידה מעניקה מעטפת כוללת הן למשפחה והן לחיילים הפצועים מרגע הגעתם לבית החולים ולאורך כל תקופת האשפוז. מאוזן קשבת, דרך פרוצדורות וסידורים שוטפים ועד חגיגת ימי הולדת.

מאי, אירועי ה-7 באוקטובר הפכו את התפקיד שלך לקריטי במיוחד.
"זה נכון. מעולם לא חווינו מלחמה בסדר גודל כזה וזה מסגל לתפקיד אופי חדש ואחר שאנחנו לא מכירים בשגרת היומיום. חשוב להבין שהמשפחות מגיעות לבית החולים ואנחנו איתן מהרגע הראשון – הפנים הראשונות שהן רואות והחוט המקשר. הרבה פעמים כשבן משפחה נפצע יש הלם ראשוני ואתה לא קולט את הסיטואציה, ולכן אנחנו כאן לכוון ולעטוף".

איזה סיוע נדרש ממך?
"החל ממוניות והלנות ועד אביזרים שהפצוע או המשפחה צריכים. יש חייל שחשוב לו לראות מישהו ספציפי, אחר צריך תפילין, אני נעזרת בגורמים המוסמכים ומשתדלת לתת פתרון מיטבי לבעיות שעולות, הכל כדי לתת כוחות לפצועים ולמשפחות ולחזק את כולם".

אני מניח שאת מתמודדת עם סיטואציות לא פשוטות.
"ברור. תקופת האשפוז קריטית מאוד והפצועים ובני המשפחות עדיין בשוק ראשוני. יש בני משפחה שצועקים, מתנגחים ומאשימים אותנו במה שקרה כי הצבא היה אחראי על היקר להם מכל. התקשורת לא קלה, אבל כמובן שאני מבינה שזה לא אישי, ואחרי כל שיחה קשה יש שיחה מרגיעה. הם נרגעים ומתנצלים ואחד הדברים החשובים ביותר בתפקיד הוא יכולת הכלה, כי אם נשפוט אותם על כל צעקה או עצבים, לא נוכל להמשיך ולעשות את העבודה שלנו".

מה הערך המוסף שאת מביאה לתפקיד?
"עוד בשירות הסדיר שלי ליוויתי חיילים עם סיפורים מורכבים – פציעות בתאונות דרכים או בפעילות מבצעית, וכבר אז ידעתי לגעת במשפחות ולאן לכוון אותן. אני תמיד שמה את עצמי במקום של הפצועים וחושבת מה היה קורה אם הייתי בסיטואציה כזו. זה מאפס אותי. שוב, אנחנו לא רק מענה לחייל שנפצע פיזית ואולי גם נפשית, והמשפחה היא העזר שלו. גם הם חטפו שוק. יש את ההורים שסופגים הכל, אבל לא פשוט למשל לילד בן 19 או 20 שפתאום צריכים לקלח אותו, והוא מתפרץ. פה אני אומרת להורים - אל תשכחו את עצמכם בסיפור, גם אתם צריכים להיות חזקים כדי שהוא יתחזק. כל ההתמודדות הזו יוצרת מצבים לא פשוטים – מגיעים חברים מהמצבא, גורמי מקצוע ועוד. המשפחה עצמה עוברת אירוע משמעותי וחשוב לשבת איתם, לדבר, לשמוע ולעזור להם. ברגעים כאלה, הם הכי צריכים מישהו שיראה אותם".

ספרי על רגע משמעותי עבורך.
"מתוך מכלול הדברים לא אשכח שיחה שארכה חצי שעה עם אם חד הורית לחייל, במהלכה היא נפתחה בפני וסיפרה לי על הקושי בסיטואציה הקיימת. הבן שלה לא חזר מעזה אותו הדבר ואין לה משפחה או אנשים קרובים לפרוק אצלם את הכאב. היא הסכימה לבכות ופרקה אצלי הכל בשיחה מעצימה, שבה הודתה לנו על האוזן הקשבת, העוגן ותחושת המקום שאנחנו נותנים לה. השיחה הזו נתנה לי עוד נקודת משמעות חשובה מאוד בתפקיד הזה, והסתכלות לא רק על החייל עצמו, אלא גם על מי שסובב אותו. בסופו של דבר גם האם חוותה איתו את הפציעה ואת השינוי שבא איתה".

המטרה – שיקום

סמ"ר מאי אדנה, 22, מתגוררת בשכונת אזורים בנתניה. באוקטובר 2022 השתחררה מצה"ל וכאמור כעבור שנה גויסה למילואים בעקבות המלחמה. "התגובות מאוד מגוונות ואף משפחה לא דומה לאחרת. יש משפחות מכילות שמבינות את הסיטואציה ונעזרות בנו, וכאלה שההתמודדות עבורן קשה מאוד. בהמשך, כשאנחנו נפגשים בשיקום, אפשר להבין כמה משמעותיים היינו עבורן", היא מספרת על השתלשלות העניינים שבמציאות הבלתי אפשרית במדינה הפכה עבורה לשגרה.

עוד הוסיפה אדנה כי "לאחרונה פגשתי את אשתו של אחד המילואימניקים, שישר אמרה לי – 'את הפרצוף שלך אני זוכרת. עזרת לי למצוא מקום לישון בו כשהראש שלי היה בכלל במקום אחר'. אחרת אמרה – 'כל פעם שאני רואה אותך את מביאה רק דברים טובים'. אנחנו תמיד חושבות צעד קדימה, ובסופו של דבר גם המשפחות מבינות את תפקידנו ואחרי ההתפרצויות והכעסים חשוב להן להודות לנו. אין לי שעות, וגם אם יש פחות זמן עם חברים או לראות טלוויזיה, אני שם עבור המשפחות ולשמחתי הפידבקים חמים ומחבקים. אני לא זוכרת את השמות של כולם, אבל תמיד שמחה לשמוע בשורות טובות על פצועים שממשיכים הלאה ועברו לשיקום. זה ממלא ומחמם את הלב".

מה למדת על עצמך בתקופה הזו?
"התפקיד הזה רק הדגיש לי עוד יותר את הרצון לחיות חיים עם משמעות. תמיד ידעתי שפחות חשוב עבורי לעשות כסף גדול מהייטק או מחשבים, והרבה יותר חשוב לעבוד עם אנשים ולהיות משמעותית עבורם. אני עובדת כרכזת במועדון 'קפה לנוער' בקריית נורדאו, וגם שם אני מאוד טוטלית וחשוב לי לחוות את הדברים הטובים והמחזקים ולקום בבוקר עם משמעות. אם אין אותה, כנראה שאני לא במקום הנכון".