הכאב, החיוך והספר: הלוחם מנתניה שחזר מעזה עם חלום

אופק, סמ"ר במילואים, גויס ב-7 באוקטובר ובהמשך נכנס עם הגדוד שלו לעזה. בראיון הוא משחזר איך ניצל מרסיס שפגע ברגלו ובנס לא חדר אותה, ההשתדלות לשמור שבת והפורקן שבכתיבה בדרך להגשמת חלום "במלחמה היה הרבה מה לפרוק ואתה מבין כמה החיים קצרים", הוא אומר

התהפוכות והחוויות הרבות שצבר בעזה סמ"ר במיל' אופק מנתניה, מספיקות כדי, ובכן, למלא ספר. וזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות. "כשעשיתי שנת שירות הייתי נער עם בעיות של כעסים, ומצאתי נחמה בכתיבה. מצד אחד היה לי קל להכיל את החניכים, אבל עם עצמי הייתי מתעצבן ומתבאס שקשה לי לפרוק", הוא מספר בראיון גלוי לב ל'נתניה נט'. "החלטתי שאני לוקח את זה ברצינות ומשקיע בכתיבה. זו דרך מדהימה לפורקן, ובמלחמה היה הרבה מה לפרוק. החלום שלי הוא להוציא ספר עם תובנות מהחיים ולאחר שיצאתי מעזה הבטחתי לעצמי שאגשים אותו. יש שם הרבה רגשות וחוויות שעברו עלינו במלחמה".

הדרך להגשמת חלום הספר, כמו גם לתובנות של אופק (השם המלא שמור במערכת) לא הייתה פשוטה. באוגוסט 2019 התגייס לנחל ולחם בחברון ובמילואים הוא לוחם בגדוד 7007 של חטיבה 16. כמו רבים, ודאי לא דמיין איך ייראה שירות המילואים הראשון שלו.

"גייסו אותי ממש מאוחר, הגעתי לבסיס בשעה תשע בערב, אספתי ארבעה חברים ונשק של העבודה של כמאבטח. חששתי לנסוע בלי שום דבר, כי לא ידעתי מה יתפוס אותי בדרך", הוא משחזר. "השמיים נראו כמו זיקוקים עם כל הטילים, אנחנו ממהרים לבסיס ואני שואל אותם 'עוצרים או לא?'. כולם אומרים והמשכתי לנסוע הכי מהר שאפשר".

עקב עומס של חיילי מילואים, רק לאחר מספר ימים קיבלו משימה ראשונה, לסרוק את הפרדסים בקיבוץ אור הנר. "בהכנות למשימה אמרו לנו שמחבלים הסתתרו שם מתחת לקרקע וירו מתוך מחילות. ככה חודש אנחנו מתגלגלים בתוכן, סורקים וישנים בתוך הפרדס, כל זה עם השוק של תחילת המלחמה וגם לא ארגנתי את כל הציוד שלי כמו שצריך", הוא מספר.

לאחר כחודש החלו אופק וחבריו בסדרה של אימונים אינטנסיביים וציפו לפקודה רשמית של כניסה לעזה. "בצה"ל עשו לנו המון שיחות הכנה ורבים חששו מכניסה 'על אמת'. הביאו לנו קב"נים שעשו בדיקות מי עדיף שייכנס ומי לא", אומר אופק. "בסוף החודש נכנסנו מצפון הרצועה דרך מעבר ארז וממש גרנו בתוך שדות בצל ששיטחו אותם, כאשר לפני הכניסה לכפרים סרקנו היטב את השטח".

אתגר הרסיס

הכוח בו היה חבר אופק קיבל משימות וכיבוש יעדים שונים בשטח הרצועה, כאשר באחת המשימות שימשו ככוח רפואי אחורי כגיבוי במידה וקורה משהו. "הייתה ארטילריה כבדה והמון הפגזות. באחת מהן חיל אוויר פוץ בניין יחסית קרוב אלינו, ועף אלי רסיס של טיל שפגע לי ברגל, נעצר ונפל. עד היום הוא אצלי על המדף, תזכורת לחיים", אומר אופק.

מה עובר בראש ברגעים האלה?

"בהתחלה אני צורח מכאבים, מרים את המכנס ורואה שהרגל שחורה. אחר כך לוקח נשימה ארוכה ונרגע. חובשים רצים אלי, רואים שאין לי דם והם בשוק בעצמם. משם מביאים לי משככי כאבים כי האזור מתחיל להתנפח במהירות מטורפת. אנחנו מחכים שם כמה שעות ומבינים שהפציעה לא חמורה והפינוי לא דחוף. בזמן הזה חברים יושבים איתי, צוחקים על החיים, מקללים את חמאס ומודים לאלוהים שאלה הצרות שלנו".

תהליך הפינוי היה ארוך, שכן נדרש היה להעביר את אופק מהטנק להאמר, משם לאמבולנס ורק ממנו לבית החולים 'ברזילי' באשקלון. הוא עבר צילום בו נשלל שבר או קרע בשריר, ואובחנה מכה יבשה חזקה מאוד. "בהתחלה הייתי בטוח שמדובר במכה שטחית ואפילו לא אעבור בבית", הוא נזכר. "חשבתי שאגיע לבסיס, אנוח כמה ימים ואחזור לקו תקיפה".

ומה קרה בפועל?

"פתאום הרופאים אמרו שאין צפי החלמה בקרוב. הם יודעים שהמצב לא חמור, אבל אצטרך לחכות. לא נתנו לי תשובות ורצו לשחרר אותי הביתה. אמרתי שאני לא רוצה הביתה התחלתי לבכות. לא הייתי מוכן לראות את המשפחה, ורק רציתי שקט טהור מהרעש וההמולה. פשוט להתחמק מזה ליום אחד. ההורים רצו לבקר, אבל ביקשתי שלא. בבית החולים אישרו לי עוד לילה ולמחרת הביאו נציגים מאגף השיקום כדי לדבר איתי ואחרי טפסים שמילאתי יצאתי הביתה".

אופק נדרש לתקופת שיקום ממושכת. מלוחם ומאבטח לפתע נזקק לעזרה של קביים, מה שהיה קשה מאוד לא רק פיזית, אלא גם מנטלית. "הייתי דבוק למיטה. התחילו לי בעיות עצבים וחוסר סבלנות ברמה די חמורה. כל הערה ישר הייתי משתולל, מדבר לא יפה ולא הצלחתי להכיל את הסיטואציה, רק כועס שאני לא עם החברים שלי", הוא משחזר. "למזלי עשיתי בעבר קורס NLP, התחלתי לעשות תרגילים וזה איזן אותי. אחותי ביקשה שאעשה ברכת הגומל. לקחתי את זה ברצינות, התחלתי לשמור שבת ואז היה לי שוב את 'השקט' של עזה. מה שאהבתי שם הוא שאין חדשות ושום קשר עם העולם החיצון. אין אנדרלמוסיה בתור המשימה ואתה עושה אותה בלי להביט ימינה או שמאלה. אתה רק עם חברים, מדבר על החיים ומחשבות של אחרי עזה כמו למי אתה מתגעגע ועל מה היית רוצה לעשות אחרי. חלמנו בהקיץ בקטע הכי כיפי שאפשר".

חזרה לפעילות

אופק, 24, מתגורר במרכז העיר. כאמור, טרם גיוסו עשה שנת שירות בתנועת הנוער העובד והלומד, כאשר במסגרת זו התגורר בפתח תקוה והדריך בלוד. במהלך אותה פציעה ברגל עבר כחודשיים של שיקום שכלל קביים ופיזיותרפיה. בהמשך ביקש הרופא שכחלק מההחלמה יחזור אופק לאצץ את הרגל. כמאבטח טיולים החל בטיולים קטנים יותר ובהמשך הגביר קצב עד לחזרה לשגרה ולפעילות מלאה.

"אני כבר בלי קביים", הוא אומר בשמחה. "אם אקבל מכה באזור יכאב לי יותר מאשר בשאר הגוף, אבל כן חזרתי לפעילות מלאה. מה שכן, בסבב השני של המילואים קיבלתי מכה ברגל במהלך הקו וזה השבית אותי ליום וחצי". כפי שתיאר, במהלך השיחות על היום שאחרי פיתח את חלום הספר, אותו הוא מגדיר 'מתנה לסיום הלחימה'.

במקביל, כבר למעלה משנה שהוא שומר שבת בהדרגה. "התחלתי לשמור שבת בתחילת נובמבר 2023 ומצאתי את הנחמה בשבת, לצד כל הרעש של החיים", הוא מסביר. "זה נתן לי אושר טהור ושקט, אז החלטתי שאני ממשיך עם זה בהדרגה, מתחזק ועושה השתדלות".

לסיום, מה המסר שחשוב לך להעביר בספר ובכלל בחיים?

"כמו שאמרתי, החיים קצרים. יש שני דברים שאני אוהב וחושב עליהם – חינוך וחיוך, הם הכלים החזקים שלנו. זכרו שלעם היהודי יש בעיקר אתגרים. אנחנו רק צריכים לצלוח אותם, והכל יהיה טוב".