"אפשר לטפס למעלה גם בלי בסיס מבטיח"

קשה למצוא מקום פנוי ביומן של ענת לביא-אזולאי. חברת המועצה מטעם סיעת 'למען נתניה' בשלוש השנים האחרונות מיישמת בחייה באופן אבסולוטי את צמד המילים אותן נושאת סיעתה, עוד הרבה לפני כניסתה לפוליטיקה. 

לא בכל יום מזדמן לפגוש מישהי בתפקידי מפתח רבים כל כך, שדלתה פתוחה תמידית לכל דורש, אבל הרצון העז להניע תהליכים, לצד תחושת השליחות והנכונות לסייע, הם הבסיס שמצעיד קדימה את הקריירה הדי תובענית, יש לציין, של ענת. 

רשימת התפקידים הלא קצרה של לביא-אזולאי, עורכת דין בתחום סכסוכי משפחה ומקרקעין, כוללת את יו"ר ועדת ההנחות לארנונה, יו"ר הוועדה למניעת סמים, סגנית יו"ר מחוז מרכז בלשכת עורכי הדין וכן סגנית פורום ירושה ארצי של אותה הלשכה.   

"הוועדה למניעת סמים היא החלק היותר כואב בעשייה, כיוון שיש כאן מגבלות של תקציבים, אבל אני מנסה לעשות מעבר למה שהתקציב מאפשר", פותחת לביא-אזולאי. "השתמשתי בשני הכובעים שלי – בעירייה ובלשכת עורכי הדין, כדי לכנס קבוצה של עורכי דין מתחום הפלילים, תושבי נתניה, במטרה להעביר סדרת הרצאות בהתנדבות בבתי ספר עבור בני הנוער הנוגעות לסמים. זה היה קיים בעבר בקטנה, אבל כאן מדובר בפרויקט אינטנסיבי בהתנדבות מלאה של עשייה ציבורית ותרומה לנוער. יש היענות ואני מאוד מקווה שזה יצליח".

"אני עוסקת בפן המניעתי בשיתוף עם חברי הסיעה שלי, ומנסה לתת לבני הנוער ידע, מעבר להרצאות הפרונטליות, מה כדאי לעשות כדי למנוע מהחברים שלהם להיכנס לעולם הזה. סמים יכולים להיות בשימוש של בני טובים ושל בני 'פחות טובים', זה לא משנה. חבר'ה צעירים יורדים לבלות בחוף הים וילד בן 16 מביא איתו ג'וינט! גם אם ההורים מעשנים, אני מניחה שהם לא עושים זאת בנוכחות הילדים, אז ממש לא ברור לי מאיפה הוא מביא את זה. אנחנו מגיעים למתנ"סים ולבני נוער בעיקר בשכונות, וקל לסחוף אותם לעשייה ציבורית בקטע חברתי, תוך תחושת חשיבות של 'תרמתי ואני שווה'. ישבתי עם בני נוער ובדקתי את הנכונות שלהם לצאת לסיירות, תוך תחושה חווייתית של 'יחד נוכל להשפיע בצורה חיובית'. אלו מיזמים שברגע שייצאו לפועל, דורשים ממני להתאמץ להביא תקציבים קטנים יחסית מגורמים רלוונטיים בעירייה, ואם לא אצליח אצא החוצה לבעלי חברות. לא צריך להשקיע יותר מדי ואפשר להניע מהלכים כאלה".

 

ניכר שסוגיית הסמים נוגעת מאוד לליבה של ענת, והיא יודעת היטב ששינוי מקיף בנושא יכול להגיע רק מעבודת שטח מאומצת. "להיות יו"ר ועדה למניעת סמים זה תפקיד טכני לחלוטין", היא קובעת. "אמורים להתכנס פעמיים בשנה ולהמליץ מה עושים עם התקציב, אבל אני לא מסתפקת בקטע הפורמלי. זה נחמד להזמין את חברי הוועדה, שאוכלים בורקסים ושותים קפה, אבל זה ממש לא מספיק ומדובר בטייטל שהוא יותר פרקטי ובשטח. תודה לאל, אני לא באה מעולם הסמים אבל כדי לדעת ולהבין הלכתי להתכנסויות של מכורים אנונימיים. כשישבתי שם גיליתי פשוט עולם מרתק, עם המון כאב, תקווה וגם ייאוש. אחרי המפגש הראשון לא האמנתי שהייתי במקום כזה, כאילו עולם שהוא לא חלק מכדור הארץ. התחשק לי לקום ולחבק אותם אחד אחד. בהמשך ניהלתי שיחות עם כמה נערים ופשוט הצעתי להם להיות חברה שלהם ולקחת חלק בתהליך. אני לא מתיימרת כמובן להיות דמות מטפלת או אשת מקצוע, אבל בהחלט לתת כלים ברמה של תקווה לחיים – מאיפה באת ולאן תוכל להגיע. גם אני לא באתי מבית עשיר וגדלתי בשכונה בלי אמצעים, אבל אתה יכול לטפס למעלה גם בלי בסיס מבטיח. עם שניים מהם אני בקשר עד היום".  

נושא רגיש נוסף עליו מופקדת כאמור לביא-אזולאי הוא ההנחות לארנונה. בהנחה שאתם משלמים מיסים כחוק, בטח לא תופתעו לשמוע על כמות הפניות הגדולה שהיא קבלת מדי יום. 

"כולם צריכים לשלם מיסים ויודעים שנתניה יקרה מאוד מבחינת הארנונה", היא מספרת. "לאחרונה עברתי לבית פרטי והבנתי שאני משלמת ארנונה מהגבוהות בארץ. עם זאת, ברור שכל מהלך שנעשה ברמת הסיעה ובשת"פ עם ראש העיר, דורש אישור של משרד הפנים. אי אפשר להחליט וזהו, זה לא עובד ככה. מעבר לכך, יש חובות ארנונה מאוד גדולים לעיר בעקבות אנשים שהשתמטו מחובות. עניין הארנונה יושב לכל אחד במקם הכואב שלו, והתלונות של התושבים הן 'איך יכול להיות שהארנונה לא יורדת כשיש יותר תושבים בעיר?'. נתניה גדלה מבחינת אוכלוסייה וכמות יחידות דיור, אז מבחינת התושבים גם ההכנסות גדלו בארנונה והם רוצים הוזלה בתשלום". 

"כיו"ר אני לא מתעסקת בהנחה עירונית, אלא עם הפרט. באמונה שלי כשעזרת לאיש אחד כאילו עשית לעולם שלם. זה ממש אפקט הפרפר – בעקבות העזרה יהיה לו יותר נעים ונוח, והמועקה תיפתר גם במעגלים המקיפים אותו. המדיניות שלי מהיום הראשון היא שבקשה להנחה בארנונה היא כמו פושט יד ברחוב. הרי רוב הבקשות להנחות לא מגיעות מהעשירים, אלא מאלה שמשלמים סדר גודל של 400-600 ₪ לחודשיים. אולי בעינינו זה לא סכום לבקש עליו הנחה, אבל אם בן אדם מכין בקשה, הולך לבנק, מוציא תדפיסי חשבון ומכין מסמכים רפואיים – כנראה שצריך לקרוא טוב טוב את הבקשה שלו. אני יודעת שאצל הקודמים שלי בתפקיד זה היה כמו לגו – בקשה אחת לאשר, שתיים לא. אצלי אין דבר כזה וכולם אומרים לי שמאז שאני יו"ר כל ישיבה הפכה מחצי שעה לארבע שעות. אני קוראת כל בקשה, יודעת כבר לזהות מי דובר אמת ומי מסלף, אבל בסופו של דבר כל בקשה מקבלת 100% תשומת לב, כשהמדיניות היא לתת הנחות ולעזור כמה שיותר ברוחב לב. אחרי כל תיק שאני מאשרת וחותמת עליו, אני חושבת על הרגע בו המבקש פותח את המעטפה ומבין שההחלטה הזו עשתה לו את השבת. אגב, יש גם מקרים בהם אישרתי הנחה בשיעור נמוך או לא אישרתי. האזרח ביקש להיפגש איתי וכמובן נענה בחיוב. כולנו בני אדם ויכולים לטעות. לא אחת הבנתי שטעיתי וביקשתי מהאיש לערער ולדון בזה מחדש. מבחינתי, מה שאני עושה באותה נקודת זמן עבור המבקש, שווה לפעמים הרבה יותר מלהתלהב מפתיחה של בית ספר חדש". 

ענת לביא-אזולאי תחגוג אוטוטו את יום הולדתה ה-42 וזו הקדנציה הראשונה שלה בעיריית נתניה. גדלה בשכונת ותיקים, הבת השנייה (והיחידה) בין חמישה אחים. כיום מתגוררת ברמת פולג, נשואה לבני ואם למיה בת ה-16 וחצי ויהונתן, שיחגוג בקרוב בר מצווה.   

"אני אימא טובה, אבל לא מספיק עם הילדים שלה", היא אומרת. "הם יודעים שאני וורקוהוליק ומאוד גאים בי. גם את ההורים שלי אני לא רואה מספיק, אבל גם הם מבינים וגאים בי מאוד".

"תמיד רציתי להיכנס לזה, אבל מתוך קריירה אינטנסיבית כעורכת דין פעילה לא פיניתי לזה זמן. בשנים האחרונות, עוד לפני שנכנסתי לפוליטיקה, הייתי מוקד עלייה לרגל לאנשים שהיו צריכים עזרה. אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, אבל התחילו להגיע אלי אנשים והייתי עוזרת להם בהתנדבות, מין רובין הוד נשית. אולי זו האמונה, או הבית הטוב שבאתי ממנו והערכים שינקתי מהוריי. יום אחד הגיע אלי למשרד הרצל קרן. אמר ששמע עלי רבות וביקש שאצטרף לסיעה. הייתי פשוט בשוק, אבל מבחינתי זו הייתה מתנה".  

"זה נכון, אבל למזלי בן הזוג שלי הוא אב השנה בעיניי. כשהילדים היו קטנים, הוא היה זה שלוקח ואוסף מהחוגים, או לוקח אותם לקופת חולים כשצריך. היום הם יותר גדולים, יותר עצמאיים ויותר מבינים. סופי השבוע שלי מוקדשים להם. מחמישי בערב ועד ראשון בבוקר אני נתונה 100% למשפחה שלי, כולל בישולים ושיחות משפחתיות. אני באה מבית דתי ואמנם לא מגדירה את עצמי כדתייה, אבל בהחלט לא נוסעת ולא עובדת בשבת, כי מבחינתי אין בזה ברכה. בעלי והילדים לא שומרים שבת, אבל בהחלט נותנים הרבה כבוד למסורת". 

"יש לי המון שאיפות והשמיים הם הגבול. הייתה לי התלבטות אם להישאר בפוליטיקה העירונית, אבל אני לא סגורה על זה. יש לי גם רצון להגיע לפוליטיקה הארצית. זה צריך להתגבש, אבל כשאחליט שזה החלום, אתחיל לסלול את הדרך לכיוונו. אני מאוד מאמינה בעצמי, וברגע שאני מחליטה משהו הוא פשוט קורה".