מלכת השכונה: סיפורה של עליזה תמם

נדמה שנדרשת עבודה סמינריונית רחבת היקף כדי להתעכב על שלל התחנות והפעילויות המגוונות של עליזה תמם, הלב הגדול של שיכון ותיקים בנתניה, שהחליפה את שמה עם השנים לשכונת נאות גנים.

אלא שלצד שפע הפעילויות והתרומה החברתית והקהילתית הענפה (אליה נגיע בהמשך) עלה לאחרונה שמה של תמם לכותרות בהקשר אחר לגמרי: נכדתה, הג'ודוקא ירדן ג'רבי, עשתה היסטוריה במשחקים האולימיפיים בריו דה ז'ניירו, ברזיל, וזכתה במדליית ארד אולימפית, האישה השנייה בתולדות המדינה שעושה זאת אחרי יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992.

"ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בקרבות של ירדן", משחזרת תמם בראיון מיוחד ל'נתניה נט'. התקשרו מאחד העיתונים אחרי שהיא נכשלה ועניתי להם: 'אולי תחכו עד הסוף?'. למרות המתח, הייתה לי גם שלוות נפש כי אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהיא לא תנצח ושהיא תוותר על זה, ובסוף צדקתי".

אלא שבמקום לחגוג מול ערוץ טלוויזיה כחול-לבן, את רגע הזכייה ההיסטורי של נכדתה ראתה תמם בערוץ הטלוויזיה של דובאי, משום שאינה מחוברת לערוץ הספורט. "זה הכעיס אותי מאוד", היא מודה. "לי אין את ערוץהספורט, למה לא שידרו את הקרב הזה בערוץ 1 או 10? התקשרו אלי גם מהליכוד, והתלוננתי כי יש הרבה פנסיונרים שאין להם את ערוץ הספורט. למה לא לשדר גם בתחנות הרגילות? קפצתי מתחנה ערבית אחת לאחרת כדי לראות את דגל ישראל מונף בערוץ של דובאי".       

"מדהים, קשה לתאר. זו לא שמחה רק שלי, אלא של כל המדינה. ההתרגשות עצמה הגיעה ביום שלמחרת, כל הגוף רועד וקשה לעצור אותו. הייתי גם במועדון לקשיש, את צריכה לראות כמה שהם שמחים. אמנם זו ירדן שלנו, אבל שוב, זו זכייה ישראלית של כולם. בנוסף, חברים ובני משפחה התקשרו להגיד לי שהם גאים בה, אספו לי עיתונים והביאו לי את הכתבות עליה".

"לי ולירדן יש קשר הדוק ומיוחד ואני גאה בה ואוהבת אותה מאוד. בפעם הראשונה שהלכה לתחרות ג'ודו זה היה ברמת פולג ואני לקחתי אותה. אני מלווה אותה מאז ואומרת לה כל הזמן שאם היא רוצה היא יכולה, וזה תלוי רק בה. הלב שלי נצבט כשהיא בכתה על הפודיום, היו לה עיניים נפוחות מבכי, אבל זה בכי של שמחה, אז לא נורא". 

"בהחלט יכול להיות שזה ימשוך ילדים. ראית בעצמך מה קרה בקבלת הפנים בנתב"ג, לא האמנתי שיבואו כל כך הרבה אנשים. יש בג'ודו הרבה כוח, נחישות ורצון לנצח".

עליזה תמם (78), אמא לארבעה וסבתא לשמונה נכדים, עלתה ארצה מלוב בשנת 1950 והשתכנה בפרדסיה. שבע שנים מאוחר יותר הגיעה לשיכון ותיקים בנתניה ומתגוררת באותה דירה עד היום. בצעירותה עבדה כטכנאית שיניים וכאמור, לאורך השנים פעלה למען אוכלוסיות רבות ומגוונות בנתניה, הן בתפקידה כיו"ר ועד השכונה, תפקיד אותו היא ממלאת עד היום, והן כיו"ר ההנהלה הציבורית של מינהל קהילתי מזרח נתניה. בשנת 1978 פעלה לסילוק מזבלה שאף משכה אליה שועלים וזאבים מהפרדסים הסמוכים לשיכון ותיקים, היכן ששוכנת מכללת נתניה כיום. בשנות ה-90, קיימה תמם קייטנה חווייתית ללא תשלום עבור כ-120 ילדי השכונה, רובם ככולם עולים מאתיופיה, וזכתה להוקרה על פועלה מראש העיר דאז, יואש אלראי. למכתב הוקרה על פועלה זכתה גם מחבר המועצה ומנהל מחלקת הספורט בעיריית נתניה, מוטי שעיבי, שציין כי תמם 'משקיעה רבות מזמנה למען הקהילה ולמען שיפור איכות החיים בשכונה, תומכת ועוזרת לקשישים ועולים חדשים, יוזמת פעילויות ומוכנה לסייע בכל עת'. בשנת 1991 נלחמה לשיפוץ הצרכנייה בשכונה, מבנה אשר משמש היום כבית הקשיש בעיר. 

שנה לאחר מכן, שנים ארוכות לפני שחלמה שנכדתה תעמוד על הפודיום ותזכה במדליה אולימפית, יזמה תמם את פתיחתו של מועדון ספורט לקרב מגע והגנה עצמית במקלט בנאות גנים, ואף גייסה לשם כך תרומה של 20 חליפות קרב מגע מיוחדות. כמו כן, סייעה בהקמת בית כנסת לעולי אתיופיה בשכונה, ובהזדמנות אחרת תפרה במו ידיה 27 חליפות ריקוד עבור ילדות אתיופיות עבור ריקוד מחול. 

בראש השנה של שנת 1997, קיבלה תעודת הוקרה על התנדבותה הברוכה במשטרת ישראל, ובאותה שנה סיימה בהצלחה קורס לעיתונות קהילתית.

אגב, תמם שילמה לא פעם מחיר כבד על פעילותה, כאשר רכבה הוצת שלוש פעמים, עת ניסתה למנוע השתלטות על אדמות ושטחים ציבוריים בשיכון ותיקים. 

באחת הכתבות הרבות שפורסמו אודות פעילותה, היטיבו להגדיר את עליזה: "מסוג הפעילים השכונתיים המעורבים בכל נים ובכל עורק מעורקי השכונה, מכירים את הקרביים שלה לפניי ולפנים, ובעיקר "לא עוצרים באדום" כשהם מאמינים בצדקת דרכם".       

גם כיום משכימה עליזה קום ועסוקה בסידורים, פועלת למען אנשי השכונה ומוציאה מכתבים לעירייה בנושאים שונים. בימים אלה עסוקה תמם במאבק למניעת עומסי התנועה שנוצרו בעקבות סגירת הכניסה מרחוב קפלן בשכונה, כמו גם דאגתה מבניית מרכז מסחרי בן 3 קומות ללא הסדרי חנייה ופנייה להקמת גני שעשועים. "אני פועלת לבניית שתי כיכרות ודרכי גישה נוספות לשכונה", היא אומרת מתייחסת גם לגני המשחקים: "אין לנו גני שעשועים וילדים משחקים על הכביש. שוחחתי בנושא עם ראש העיר ואני מקווה שזה ישתנה. גני משחקים בהחלט יוסיפו לאיכות החיים בשכונה".     

"מבחינת העירייה, יש אגפים שאינם מתפקדים, כמו פיקוח על הבנייה. פקחים לא ממלאים את התפקיד שלהם. התקינו פעם בפינה תמרור שאין חנייה ברחוב הקטן שלנו ונתנו לכולם דו"חות. הוכחתי לעירייה שהתמרור לא תקני, התמרור הורד והדוחות בוטלו. יחד עם זאת, ההתפתחות בעיר לא הייתה אף פעם כמו בקדנציה של מרים פיירברג-איכר. היא עושה המון בשביל העיר, אבל מי שמפחד שלא יהיה פקח או שוטר. עצוב שזה כך. השכר היחידי שלי זה לראות ילדים ומבוגרים מאושרים".

וכשהיא מזכירה מבוגרים, אי אפשר להתעלם מיחסיה החמים של תמם עם האוכלוסייה המבוגרת בשכונה: "הקשר בינינו לבין הוא כמו בין אמא לבת", היא מתגאה. "כשהקשישים בשכונה רוצים משהו הם מבקשים ממני ולא מהילדים שלהם. ביום כיפור לקחתי אישה לבית חולים. הם מזמינים אותי לבקר אותם ואני מביאה עוגות ושתייה. הקשר בינינו מאוד הדוק". 

"יש לי הרבה חלומות והרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל לא נותנים לי. יש לי גאווה גדולה מאוד, כי גידלתי ארבעה ילדים שהם דוגמה ומופת. אם אדם רוצה לתרום, לא צריכים לחסום אותו. אני רוצה להמשיך ולתרום ושהחבר'ה הצעירים לא יבואו ויזיזו אותי, כאילו שאין בי צורך".