היהלום של הכבאות: יחידת היל"מ בנתניה

במציאות ביטחונית קשה מנשוא, ובזמן שמהדורות החדשות מדווחות על האסון הבא עוד בטרם הסתיים קודמו, נעים לגלות שיש גם מי ששגרת יומם היא חילוץ והצלת חיים, כשמעל הכל עומד הרצון להעניק את השירות הטוב ביותר לאזרח. 

תכירו את היל"מ – היחידה לחילוצים מיוחדים המשתייכת למערך כיבוי האש בנתניה. את היחידה הייחודית מרכיבים תשעה לוחמי אש בראשות מפקד היחידה, רשף משנה עמוס סילם וסגנו, רשף משנה גולן כהן צדק. כולם עברו מבחנים ומיונים, לצד גילוי של רצון טוב ויכולות חילוץ. שבעה מהם תושבי נתניה, אחד מתל מונד ולוחם נוסף מתגורר בקריית ביאלי. סגן מפקד היחידה, כהן צדק (40), ממהר להבהיר כבר בפתיחת שיחתנו: "מדובר ביחידה התנדבותית ומי שלא רוצה -  לא יהיה בה". 

כדי להבין את השינוי בתפישה שהוביל להקמת יחידות היל"מ ברחבי הארץ, יש לחזור כעשור וחצי לאחור, לימים בהם יחידות החילוץ שפעלו בצפון ובדרום היו משטרתיות, או לחלופין חילוצים התבצעו במסוק ע"י יחידת 669. "לפני כ-15 שנה, בודדים ראו את הקושי בחילוצים והבינו שהם מצריכים חבלים, מספר כהן צדק, המתגורר בקריית השרון בנתניה. "אנשים עם ידע החלו להשריש אותו במערך הכבאות, כיוון שבתור כבאים, ידענו לעשות רק חילוץ עצמי שהוא מאוד בסיסי. בעבר פעלנו בשיטת איגודים וכל מפקד היה מוציא את לוחמיו להשתלמויות על פי הצורך. כחלק מהפקת הלקחים של אסון הכרמל, הבינו את הצורך המידי בנושא חילוצים מיוחדים וחבלים. הממשלה העבירה חוק בנושא והוקמה רשות כבאות ארצית – גוף ממלכתי ומסודר. כיום ישנם מחוזות והרשות מפקחת על הכול, לפי הספר". יצוין כי היחידות הראשונות של החילוצים המיוחדים, שהבינו את הצורך המבצעי, הוקמו בחדרה ובאיו"ש. בנתניה, היחידה קיימת באופן רשמי משנת 2011.  

חשוב לציין שחברי יחידת היל"מ הינם כבאים לכל דבר ועניין ובמסגרת תפקידם עושים הכול, החל מיציאה לכיבוי שריפות ורכבים ועד יציאה למפעלים עם חומרים מסוכנים. תוך כדי הם גם מבצעים חילוצים מיוחדים. 

"המטרה היא קודם כול לחשוב מחוץ לקופסה. אתה מגיע למקומות לא פשוטים ובתנאי שטח קשים, ונתקל באדם שנפל ושבר משהו, כמו רגל או אגן", מתאר כהן צדק. "קשה מאוד להרים אותו וצריך לדעת איך מוציאים אותו ומקלים עליו את הכאב ככל שניתן. דוגמאות נוספות לחילוץ הם כלבים תקועים על מרפסת וצנחנים. יש בקו החוף בנתניה בי"ס למצנחי רחיפה. לא פעם ולא פעמיים אנחנו מגלים צנחן שתקוע על גורד שחקים בגלל רוח משתנה. יש גם מקרים של חילוץ מבור ביוב. הוא גלילי וצר ועל המחלץ להיכנס הפוך עם הראש למטה. כיוון שהדם עולה לו לראש, החילוץ מוגבל בזמן. המטרה שלנו היא להגיע כמה שיותר מהר, להבין את הבעיה ולחלץ בצורה בטוחה ובלי נפגעים". 

במציאות של יחידת היל"מ, כל אירוע מוגדר כמורכב ומסובך ויכול להשתנות בצורה קיצונית מרגע לרגע, אבל סגן מפקד היחידה משחזר עבורנו כמה מקרים מורכבים במיוחד בהם נתקל: "פעם הגענו לחילוץ ליד קו החוף באזור בית גולדמינץ", מספר כהן צדק. "יש שם בניה של וילות וכנראה בנו מרתף מוסתר. מנקה עלתה עליו ונפלה לתוך המרתף בגובה של 3.5 מ'. היא שברה את הרגל והאגן והעצם שלה ממש יצאה מהמקום. היינו צריכים להרים אותה במאונך כי הבור קטן וצר, כשהיא כולה מדממת וצורחת. הבנתי שאם ארים אותה במאונך כל המשקל יישב על הרגליים והאגן, ובאותו רגע אמרתי לחבר'ה 'תנו משיכה אחת ולא חשוב מה כי יהיה'. לשמחתי חילצנו אותה די מהר והאירוע עבר בשלום. באירוע נוסף אדם נתקע בתוך פיר ולקח הרבה זמן לחלץ אותו, כי אי אפשר לרדת למטה. בכול משיכה יש זיזים שתפסו לו את הבשר והוא סבל מכאבי תופת. אני זוכר גם חתול שנפל לבאר הישנה בעומק של 30 מ' בחוף סוקולוב. גם אליו הגענו". 

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, קרי מחולצים אסירי תודה לאלו שסיכנו את חייהם על מנת להצילם, כהן צדק, שמצדו שואב סיפוק גדול מאוד מהעבודה, מספר על תגובות צוננות: "זה עצוב, אבל אנשים חושבים שהחילוץ מובן מאליו. גם בתור כבאי, אנחנו מסתכנים מאוד כדי להציל חיים, אבל ב-16 השנים שאני בתחנה זכור לי רק אדם אחד שהגיע להודות לנו, וגם הוא היה אמריקאי. זה אולי נגמר בכוס מים, לא יותר מזה. מצד שני, אנחנו חיים במציאות ביטחונית לא פשוטה והרבה לחץ, כך שאני לא מאשים את האנשים. הראש של כולם בדברים אחרים". 

"כמובן. כשאנחנו יוצאים לאימונים ותרגילים, או כל דבר שקשור ליחידה, זה מתפרש אחרת בקרב הלוחמים. לאחרונה עשינו מבחן לקבלת תומכים בקרב הכבאים החדשים וההיענות הייתה כמעט 100 אחוז. אנשים התאמנו בבתים ובמשמרת בחבלים וקשירות. יש רצון גדול להיות חלק מהיחידה הזאת. אנחנו היהלום של הכבאות. 

בנימה אישית, חשוב להזכיר שמדובר באנשים עם משפחות, שחרדות בבית לגורל יקיריהם, שעה שאלו נמצאים בסכנת חיים באופן די שוטף. כהן צדק, נשוי ואב לשלושה, מודע לכך היטב: "המשפחה בהחלט חוששת לשלומי", הוא אומר. לפני שנה וחצי אושפזתי בבית חולים בשל הרעלת אמוניה, הייתי מותש לגמרי אבל שמעתי את אשתי צועקת בחוץ שהיא רוצה לראות אותי ולוודא שהכול בסדר. כמובן שהעבודה שלי מאוד מסוכנת, אבל גם מאוד מספקת. בשורה התחתונה, כבאי רץ למקום שכולם בורחים ממנו. זה חלק ממי שאנחנו, וזו העבודה הכי טובה בעולם".