"אמא נפרדה מאיתנו מחשש שאחר כך לא יהיה זמן"

ניצול השואה בן ציון דרוטין מנתניה משחזר את רגעי האימה בגטו ("דרכתי על גוויות של כל כך הרבה מסכנים"), לא שוכח את השנתיים בהן הסתתר עם אמו ואחיו במרתף חשוך', נזכר בקליע שנתקע סמוך לליבו על סיפון האקסודוס ומבטיח: "כל זמן שאוכל אספר את הסיפור שלי". עדות ממקור ראשון

בן ציון דרוטין | צילום: נתניה נט

ניצול השואה בן ה-86 מנתניה משחזר את קורותיו בדיוק מצמרר, כאילו עברו עליו אתמול ולא בזמן מלחמת העולם השנייה. "בכל פעם אני אומר בתוך תוכי – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בו אני יכול לספר איך נשארתי בחיים. כל זמן שאני יכול אספר את הסיפור שלי", אומר דרוטין בשיחה עם "נתניה נט" לרגל יום השואה שחל היום (חמישי). "תמיד חזרנו על ביטוי ביידיש שמשמעותו 'יהודים, אל תשכחו' והשבועה הזו מהדהדת עד היום בראש הזקן שלי".

בן ציון נולד בעיר חלם שהייתה שייכת אז למחוז לובלין בפולין. בתחילת ספטמבר 1939, עת אמור היה להתחיל ללמוד בכתה ג', פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא זוכר היטב את העשן השחור שאפף את העיר בעקבות המטוסים מגרמניה. אביו נשאר לשמור על הבית בעוד הוא, אמו ואחיו הצעיר יעקב הלכו לכפר אל סבו. חצי שנה לאחר מכן עברו לגטו הצפוף בעיר, שם חיו במשך שנתיים בתנאים מחפירים. יהודים שנרצחו היו דבר שבשגרה. "דרכתי על גוויות של כל כך הרבה מסכנים", הוא משחזר. "בגטו היו לנו שמות אחרים. שפת הם שלנו הייתה פולנית והשלנו את עצמנו שאולי בעזרתה נצליח לברוח, אבל כשהיינו מפשילים מכנסיים כבר לא היה צריך לספר כלום".

בן ציון דרוטין בצעירותו

בהמשך ניצלו חייהם תודות למשפחה נוצרית שהסתירה אותם במרתף ביתה. "אתה יודע מה זה היה אז להציל יהודי? הוא סיכן את החיים שלו יחד איתנו בכל יום. הרבה פעמים כשכמעט גילו אותנו אשתו הייתה עושה פיפי במכנסיים מרוב פחד, מצטלבת ומבטיחה לדבר עם בעלה כדי שיוציא את "היהודייה עם הילדים" החוצה". שנתיים שהו במרתף בחושך מוחלט, ברוב הזמן בלי יכולת לזוז או להשמיע קול. "חיפשו יהודים בבתים. לא ידענו מה יהיה ואם יגלו אותנו. פעמים רבות אמא נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה מחשש שאחר כך לא יהיה לזה זמן", מספר דרוטין. "היא הייתה מתפללת בקול רם ואני הייתי חוזר אחריה. ילד בן 10 וחצי שעושה כמו אמא".

הפולנים הנוצרים שהצילו את דרוטין "אשתו הייתה עושה פיפי במכנסיים מרוב פחד"

עם הגעת הצבא האדום, ניצלו בן ציון, יעקב ואם המשפחה. דרוטין: "הגוי שהסתתרנו אצלו השאיר אותנו שם שבוע נוסף. אחי היה עוד קטן, בערך בן 4, אבל אותי ואת אמי השביעו לא לספר לאף אחד מי הציל אותנו ולנו לא הייתה כמובן סיבה להפר את ההבטחה. הוא פחד מהשכנים, מהידידים הכי קרובים ואפילו מבני משפחה. שנים לאחר מכן הוא ואשתו קיבלו את תואר חסידי אומות העולם".

האם ושני בניה חצו את העיר מקצה לקצה מבלי לדעת האם נותרו יהודים בחיים. "אחרי שנתיים במרתף בו היינו מכווצים ולא ראינו אור יום אפילו אור הירח סנוור אותנו", הוא אומר. "אמא השאירה אותנו בשדה תבואה, סימנה לעצמה את המקום המדויק והלכה לבדוק האם שרדו יהודים נוספים. אני התחייבתי לשמור על אחי הקטן. אז התבואה נראתה לי מאוד גבוהה, אבל כנראה שפוט הייתי נמוך יותר". אמו, שפחדה לשאול שאלות בפומבי מחשש שיתנכלו לה, ראתה בחיפושיה קצין רוסי עם אף נשרי ולכן סברה כי יהודי הוא. בכוחותיה האחרונים צעקה לו "עמכו" (עמך). כשענה את אותה תשובה שהייתה שם קוד בין היהודים, רווח לה.

התעודה שהנפיקו הנאצים לאמא

אותו קצין הפנה את אמו לקומיטט מעין מבנה בו נפגשו יהודים שניצלו והגיעו אליו כדי לחפש את קרובי משפחתם. "מתוך כ-30 אלף יהודים ניצלו 20 ומשהו איש. אני, אחי ואמא היינו הגרעין המשפחתי הכי גדול ששרד". רק לאחר המלחמה גילו שאבי המשפחה נרצח. אמו נישאה בשנית ובעלה אימץ את בו ציון ואחיו.

"במחנות ההשמדה לא הייתי שורד"

לארץ הגיע בשנת 1947 דרך צרפת על אניית המעפילים אקסודוס, שהותקפה על ידי הבריטים. כדור שנורה לעברו מטווח קצר חדר דרך זרועו השמאלית ונעצר בבית החזה סמוך ללבו. רק לאחר לילה בו שכב מעולף על סיפון האקסודוס זכה לטיפול רפואי. בהמשך היה בקיבוץ המעפיל ולאחר שירותו הצבאי למד את עבודת היהלומים ועבד כמלטש כדי לסייע בכלכלת הבית. נשוי לבלה, ניצולת שואה ילידת פולין, ולזוג שלושה ילדים ותשעה נכדים. תחילה חיו במעברת שבות עם, בשנת 1959 נישאו ומאז גרים במרכז נתניה.

"בחיים האלה למדתי שעוד לא המציאו משהו יותר טוב מהחיים", אומר דרוטין. "התמזל מזלי ונשארתי בחיים. כשהתחילה המלחמה הייתי בערך בן 8, קטן מדי עבור הגרמנים שחיפשו כוח עבודה חזק ובריא בגילאי 17-19. רובם כבר לא יכולים לספר משום שניצולי השואה מתמעטים. אם הייתי מגיע למחנות ההשמדה לא הייתי שורד. לא באתי הנה עם דיפלומה, למדתי בארץ פה ושם אבל בלי תעודות. אני בוגר המלחמה, בה למדנו בעיקר לשרוד".

משפחת דרוטין המורחבת

אתה מאמין באלוהים?

"אני לא מתווכח איתו, אבל קשה לי לענות אם כן או לא. אם היה אלוהים, אולי לפחות היה מונע רצח של תינוקות חסרי ישע שנתפסו מהרגליים והוטחו בקיר. אתה יכול לדמיין דבר כזה? כנראה שהעולם לעולם לא ילמד לקח".